איך למנוע פוסט טראומה PTSD ?
הכותבת הינה לנה שיר דיאמנת מקריית אתא, מאמנת אישית/קריירה מוסמכת, מטפלת NLP ופרקטיקות גוף בטראומה וסטרס, מרצה לטראומה ושפת גוף. האם באמת ניתן למנוע אותה אחרי אירוע טראומטי? על כך ועוד בטור הבא...
מודל מעש"ה: 4 הפעולות הפשוטות והמיידיות שיכולות למנוע התפתחות PTSD ב-48 השעות הראשונות.
הצילו את המוח בזמן: הכלים שיש לכם ביד
דיברנו על פוסט-טראומה, על איך רגע אחד יכול לשתק מערכת שלמה, ועל הבסיס הביולוגי-רגשי של התופעה. הבנו ש-PTSD אינו "סתם זיכרון רע", אלא מערכת חירום שנותרה דולקת.
אבל האמת המעודדת היא זו: לא כל טראומה חייבת להפוך לפוסט-טראומה.
יש לנו חלון הזדמנות קצרצר, ממש עד 48 שעות אחרי האירוע, שבו אנחנו יכולים להיות ההבדל המכריע. על ידי תגובה נכונה ומדויקת, אנחנו יכולים לעזור לאדם שמולנו להישאר מחובר, יציב ומפוקס, ולמנוע הישאבות ללולאה טראומטית מתמשכת.
מהו אירוע טראומטי באמת? (זה לא מה שאתם חושבים)
בפסיכולוגיה, אירוע טראומטי הוא מצב שבו האדם חווה איום ממשי או נתפס על חייו, שלמות גופו או ביטחונו.
המאפיין המרכזי הוא התגובה הפנימית: תחושת פחד עוצמתית, חוסר אונים, אימה או ניתוק. הגוף "מסמן" שמתרחש מצב חריג שהמערכת לא יודעת להכיל, ולכן מפעיל תגובת הישרדות אוטומטית.
שימו לב: הרבה אירועים שנראים "קטנים" מבחוץ, כמו ילד שננעל בטעות בחדר או פרידה פתאומית המלווה בתחושת איום קיומי, נחווים כטראומטיים לחלוטין מבפנים.
עצרו! למה "הכול בסדר" רק מחמיר את המצב?
כשאנו פוגשים אדם ברגעים הראשונים אחרי תאונה, אזעקה או קריסה רגשית, האינסטינקט שלנו הוא: להרגיע. אנחנו רוצים להושיב, להגיד "תנשום", "תירגע", "זה עבר".
זו תגובה טבעית, אבל מבחינה נוירולוגית, היא עלולה להיות הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות:
- המערכת עדיין בחירום: המוח עדיין משוכנע שהוא בסכנה. "תירגע" לא עובד.
- חיזוק חוסר האונים: כשאומרים לאדם "שב בצד, אתה אל תעשה כלום", אנו מחזקים את תחושת הפסיביות וחוסר האונים, שני הגורמים המרכזיים שמאיצים פוסט-טראומה.
- נטרול עיבוד קוגניטיבי: הרגעה רגשית מונעת את הפנייה לקורטקס (המוח החושב), שחיוני לעיבוד האירוע.
טיפול יתר, הרגעה יתר, ולקיחת שליטה מהאדם, משדרים לו שהוא חלש. וזה בדיוק ההפך ממה שמערכת עצבים זקוקה לו כדי לא להיתקע.
הפתרון: מודל מעש"ה - 4 צעדים להחזרת השליטה
דווקא ברגע הזה, שבו הגוף "נדלק" או "נכבה", אנחנו יכולים להיות הגשר שמחזיר אותו לאדמה יציבה. מודל מעש"ה מציע 4 פעולות פשוטות שכל אדם יכול לבצע, ללא הכשרה מקצועית, ויש להן יכולת ממשית למנוע החמרה רגשית.
מ’ - מחויבות: להיות העוגן
המטרה: להילחם בבדידות. בדידות היא הדלק שמפעיל את האמיגדלה עוד יותר. עמידה יציבה ליד האדם מעבירה מסר בטוח: "אני כאן איתך. אתה לא לבד." זו השגת שליטה חיצונית כשהמערכת הפנימית קרסה.
ע’ - עידוד לפעולה אקטיבית: לצאת מהקיפאון
המטרה: לשבור את "המצב הפסיבי" (קיפאון, בלבול). במקום להושיב, נותנים משימה קטנה שמחזירה תחושת שליטה.
דוגמאות: "תבדוק בבקשה אם הטלפון שלך בכיס," "בוא נזוז שני צעדים אחורה מהכביש." פעולה קטנה = אני מסוגל לעשות משהו = ירידה מיידית בהצפה.
ש’ - שאלות המחייבות חשיבה (קוגניציה)
המטרה: להסיט את המוח לעיבוד קוגניטיבי, ולא רגשי. לא שואלים "איך אתה מרגיש?" (שמגביר הצפה). דוגמאות: "מתי בדיוק זה קרה?" "איפה עמדת לפני דקה?" "מי היה לידך?" שאלות טכניות מחברות את המוח ממעגל האינסטינקטים אל המוח החושב, ומאפשרות סדר.
ה’ - הבניית האירוע: למקם אותו בעבר
המטרה: לעזור לאדם לחבר את הסיפור מהתחלה ועד הסוף ולמקם אותו בבירור בזמן עבר. מה עושים: חוזרים על סדר האירועים (לפני, במהלך, אחרי) ומדגישים: "זה נגמר. אתה עכשיו בטוח, במקום הזה." החזרה על הסיפור ביומיים הקרובים יוצרת עיבוד מוחי ומונעת התקבעות כזיכרון חודרני.
איך יודעים שזה הצליח?
הסימן הראשון הוא חזרה הדרגתית של שליטה: האדם מתחיל לדבר בקצב יציב יותר, עונה לשאלות בצורה עניינית, ומצליח להתמצא.
המדד המשמעותי ביותר הוא היכולת לספר את האירוע ברצף, ללא "קפיצות" וללא הצפה מנתקת. זה מעיד שהמוח הצליח לעבד את החוויה והפסיק להיות תקוע בלולאת חירום.
לסיכום: אירוע טראומטי הוא לא סוף הסיפור. כשאנחנו כמבוגרים, מאמנים או פשוט כבני אדם, יודעים איך לדבר עם אדם ברגעי הקיצון שלו, אנחנו יכולים לשנות את מסלול ההתפתחות של החוויה שלו.
"אני רואה שוב ושוב עד כמה אנשים לא צריכים ’טיפול עמוק’ מיידי; הם פשוט צריכים רצף, מישהו שילווה, שיכוון, שיחזיר נשימה וסדר. בדיוק במקומות שבהם המערכת שלהם הכי מבולבלת"
יש לכם עוד שאלות ללנה דיאמנת? לחצו כאן...
054-704-9338 לאתר שלי הפייסבוק שלי
| דברו איתנו ב | |
