המידה הבינונית
קולות בכי התינוקות, הזעקות הנואשות של העניים לאוכל ולחיים, תחינותיהם שוברות הלב לעזרה של היתומים וקריאותיהם השקטות והרועדות של הזקנים והחלשים נשמעו חזק מתמיד, אך באין כל יחס או מענה.
לילה. גם במקום הקר והחשוך ביותר, עמוק ברחם האדמה - ניתן להרגיש את פרישת כנפיו הרחבות של המלך חסר הכס והכתר על אויר העולם. הצללים שרק במעט יותר שחורים מקירות המחילות הצרות, שלעיתים נדירות בלבד מוארות באור נר דקיק ומפוחד, הופכים בשעות אלו לאפלים ומאיימים אף יותר.
תחושת היראה והסכנה המאופקת מתגברים, וגורמים גם לאדם החזק ביותר להאמין שמשהו או מישהו, מתגנב אליו חרש חרש ורק מחכה לרגע מתאים כדי למשוך אותו למטה, למצולות האדמה. הדי הרחשים העדינים והתנועות הקלות ביותר שאף אחד לא יודע וכנראה גם לא רוצה לדעת את מקורם מתחזקים, וקולות חרישיים ועמומים - אך כאלה שאי אפשר להתעלם ולהכחיש את קיומם - נשמעים לפתע בבירור ובחדות.
מה הם אומרים? האם אלה יצורי המעמקים אשר מעולם לא נראו על ידי אדם חי, או לפחות אדם שגם נשאר כזה על מנת לספר על זה, זועקים את זעקתם בקול דממה דקה? האם הם מנסים למשוך נשמות שחורות אחרות מעומק האדמה לעקוב אחר קול לחישותיהם, הנשמעות כמעט מפתות באפלה המוחלטת, למקום אשר ממנו לעולם לא יחזרו?
או שמא אלה קריאות הייאוש של רוחות הרפאים אשר רודפות את המעברים הצרים ותרות אחר האור, מחפשות את השלוה והמנוחה האינסופית שהובטחה להן במותן, אך אליהם הן לא מצליחות למצוא את הדרך? או אולי הם קולות בני התהום, אשר קוראים בקול נואש אחר זיווג מבן מינם, בדומה לשירת הציפורים או צרצור הצרצרים בעולם אחר לחלוטין, בעולם כל כך שונה ורחוק שגם לאדם שהיה בו רק אתמול, קשה להאמין שהוא אמיתי ולא דמיון ישן או אגדה שסופרה לפני שנים רבות ורק זיכרונות קלושים ממנה נשארו?
בצע הזהב של האדם תמיד משך אותו למטה, עמוק ורחוק יותר, וכך במשך עידנים רבים נוצר אותו מבוך אינסופי של מעברים צרים, שאין איש שיחוש בנוח לעבור בהם, אך תמיד יימצאו המתנדבים, בעד הסיכוי הקטן לתמורה נאה. מעברים מסתוריים אלו מלאים בגרמי מדרגות ארוכים וחלקלקים המובלים משום מקום לשום מקום, מדרונות תלולים היורדים לתהום כצלקות בבטן האדמה ואינספור כוכים ומחילות חבויות שחלקן הפכו לקברים נשכחים של יצורים חסרי תכלית ועבר.
אך כל אלה מעולם לא מנעו מהאדם להמשיך לחפש את מזלו במערות, מי מצא את העושר המיוחל, מי חזר בגב כפוף, בידיים ריקות ובעיניים כבויות, ומי נשאר שם לעד לרדוף את המקום הארור בחיפוש אחר האור.
אין זה מפתיע שדווקא במקום זה שוכן רוע קדום ואפל, המחכה בשקט ובסבלנות במשך שנים כה רבות שהזמן עצמו הספיק לשכוח אותן, לאורך תקופות ארוכות שכבר הפכו לאבק, לאותו רגע נכסף בו יוכל לפרוץ החוצה מכלאו העתיק ולשנות את המרקם העדין של הקיום.
וכך קרה שבלילה שחור אחד, בלא מודע, נכנעה נפשו של אדם חסר שם ופנים לאותן לחישות ופיתויים שקטים, ובמכת פטיש אחת בתפר שבין העולם למטמון המרושע והעתיק - פני המציאות והטבע האנושי השתנו לעד.
בלילה ההוא, אותו בן אדם פלוני אלמוני לא הפך למפלצת טורפת הצמאה לדם, הוא לא רצח או פגע באף אחד ואפילו לא התכוון להרע לאיש. בזמן משמרת השמירה שלו, כשחבריו ישנו שנת ישרים אחרי יום עבודה מתיש, השתעמם וספר את חלקו באוצר שנאסף לאור הנר שבעששית היחידה. הוא לא היה אדם חמדן, ולכן כשראה שכבר אגר מספיק זהב, לקח את שלו מהשלל המשותף והחליט לחזור חזרה לאוויר העולם.
כמובן שהדרך למעלה מלאת מכשולים ואחד לא יכול למצוא את דרכו לבדו בחשיכה, ולכן עליו להאיר דרכו באור העששית. אך היא לבדה הרי לא תספיק לכל הדרך הארוכה - אך אם ייקח את כל הנרות אותם הביאו אין ספק שיצליח במשימתו ההרואית.
וכך היה שכעבור זמן קצר, זמרת קולות הלילה נשמעה מעט יותר חזק, עם צירופן של נשמות מיוסרות חדשות אל השירה החרישית.
כשפרץ את דרכו חזרה למעלה, הוא לא מצא עולם שסוע או הרוס השקוע במלחמות חורמה נוספות על כלום, הוא לא מצא בעלים המכים באכזריות את נשותיהם וילדיהם חסרי האונים ולא משוגעים המוציאים את תסכולם המוצדק מעוויתות חייהם על חפים משפע אקראיים הנקרים בדרכם. מה שראה היה עולם אחר, בו קונפליקטים ישנים וממושכים על דעות עמוקות, ערכים וסדרי עולם נשכחו בהינד עפעף.
הרכילויות השקטות, שבעבר הצורך בהן היה חקוק כה עמוק בנפש האדם נעלמו ולא נשמעו יותר, והרעות והערבות ההדדית הפכו למילים חסרות תוכן ומשמעות, שרק מתי מעט זכרו במעורפל את כוונתן.
אותה אם שלא חלקה מנת מזון עם הילד שלה שהרי אין לה מספיק לשניים והיא לא רצתה להישאר רעבה, אותו גבר שהחליט לסגור את בית התמחוי אותו הפעיל באהבה במשך שנים, שכן הרבה יותר משתלם לו לעסוק במלאכה אחרת, ולא נמצא לו מחליף, ואותו בחור צעיר ובעל אמצעים שלא נחלץ להצלת אחיו החולה שבעבר היה היקר לו מכל, היו מראות חדשים, שנדיר ונצפו בעולם הישן והטוב יותר.
קולות בכי התינוקות, הזעקות הנואשות של העניים לאוכל ולחיים, תחינותיהם שוברות הלב לעזרה של היתומים וקריאותיהם השקטות והרועדות של הזקנים והחלשים נשמעו חזק מתמיד, אך באין כל יחס או מענה. בו בזמן חייו האפורים של בן האדם הפשוט המשיכו כסדרם, בעיוורות ובחוסר אכפתיות מוחלטת מהקורה סביבו, שהרי כל עוד יש לו מה לאכול, ומיטה נוחה ויבשה תחת קורת גג לישון עליה, איזו סיבה יש לו לדאוג מהמתרחש בחוץ?
מדי יום קולות חדשים באו והצטרפו לאותה התזמורת, בזמן שהישנים דעכו והתפוגגו, נשכחו מהלב ומהתודעה, כמו שמעולם לא היו. אך אותה המנגינה העצובה נפלה על אוזניים ערלות וחירשות, ובמהרה קברים לא מסומנים של אנשים חסרי סיפור וזהות צצו כמו פטריות אחר מבול, מכסים כל חלקה טובה ותחת כל עץ רענן.
זמן רב אותה מקהלת דמעות איומה הדהדה בעוצמתה ברחבי תבל, עד שגם היא החלה אט אט לגווע. בסופו של דבר היא נעלמה והשתתקה, ורק אז יכול היה האדם האחרון למות לו לבדו בשקט ושלווה, בבטן מלאה, במיטתו החמה אשר בביתו היפה.
"והאומר: שלי שלי ושלך שלך - הרי זו מידה בינונית, ויש אומרים: זו מידת סדום."
רומן קסלר
עע.jpg)
