”יותר מכל למדתי על האור – האהבה, החמלה והנחישות האנושית”
הביבליותרפיסטית ליאם לוי ששון תשיק ביום שלישי 17.5 בשעה 19:00 במרכז הרב תחומי מודיעין את ספרה ”הקסם של דודה רותי”, המציע הזדמנות להכיר את עולם המתמודדים עם הפרעות נפשיות
ליאם לוי ששון, ביבליותרפיסטית במקצועה, הוציאה לאור בימים אלו את ספר ילדים ייחודי בשם "הקסם של דודה רותי" (גלילי הוצאה לאור – איורים: הללי פריד, עריכה לשונית וניקוד: דרורית חן). הספר מציע לילדים ולמבוגרים הזדמנות להכיר את עולם האנשים, המתמודדים עם הפרעות נפשיות ועם שונות, ולראות את היופי שבכל אחד מהם. בעזרת דודה רותי לומד גיבור הספר, נעם, כיצד להיות רגיש, להבין ולהוקיר את השוני שבין בני האדם, שיכול להיות מקור לכוח, לייחודיות ולחברות. ספר זה לא רק נותן מידע לגבי הפרעות נפשיות, אלא גם עוזר ליצור תחושת קהילה ותמיכה, ואף כולל רעיון לפעילות הורה-ילד שאינה רק מעודדת שיחה על בריאות נפשית, אלא אף מספקת הזדמנות לקִרבה ולחיבור בין ההורה והילד.
ביום שלישי 27.5 בשעה 19:00 תשיק ליאם לוי ששון את ספרה באירוע חגיגי במרכז הרב תחומי מודיעין, שבו תושק גם ההרצאה "ממשא למסע" של אחותה אחינעם לוי-צדוק, גיבורת הספר, ואמה חוי לוי, ואף יוקרן הסרט הקצר "נפש שכולה", הנותן הצצה למסע אמיץ ואנושי, מעצים ומצמיח. באירוע ההשקה יישאו דברים ליאם לוי ששון, יהורם גלילי, המו"ל של גלילי הוצאה לאור, והפסיכולוגית הקלינית נטע ענבר סבן, ותופיע המוזיקאית והזמרת סיגל אלפסי.
ליאם: "לאורך השנים חווינו משברים ורגעים כואבים מאוד. אחותי מתמודדת עם מאניה דפרסיה בעקבות הפוסט טראומה, והיו שנים מלאות אשפוזים בבתי חולים ודאגה גדולה. בכל פעם היינו צריכים להזכיר לעצמנו, ואני לעצמי, שלא סתם שרדתי אובדן כל כך גדול ופיגוע שבו יכולתי בקלות לא להיות פה. למדתי שכאב הוא חלק מהחיים, שאפשר ליפול ולקום שוב ושוב ואת החשיבות של קהילה, תמיכה ואנשים שמושיטים יד כשזקוקים להם. למדתי גם שהזיכרון של אביחי יכול להיות מקור לכוח – לא רק לעצב. הוא חי בתוכי, בדרך שבה אני צוחקת, בסקרנות שלי, בדרך שבה אני מתייחסת לאחרים ובדרכים בהן בחרתי בחיי. יותר מכל למדתי על האור – האהבה, החמלה והנחישות האנושית להמשיך לחיות, לאהוב ולקוות".
ה-24 ביוני 2005 חרוט לעד בליבם של ליאם ושל משפחתה. היא הייתה אז כמעט בת עשר כשהתבשרה על כך שאחיה האהוב אביחי, אז בן 16 וחצי, נרצח. באותו יום שישי הוא הגיע הביתה בהפתעה לאכול קוסקוס. "כולנו שמחנו והתרגשנו נורא שהגיע אחרי שלא ראינו אותו כמעט חודש. אביחי ישב איתנו, אכל וצחק, הביא לכולנו חיבוקים. בדיעבד אפשר לחשוב שהוא כמעט נפרד מאיתנו, כאילו ידע מה עומד לקרות. הוא חיבק אותי שנייה לפני שעליתי לשחק במחשב עם אחי יהל, ואמר לי שתמיד אחייך ולא משנה מה. לאביחי ולי היה קשר מיוחד. היינו שנינו ’הבכורים של הבית’ – הוא הבכור במשפחה ואני הבכורה בבנות".
אביחי תפס טרמפים עם שלושה חברים מהכניסה ליישוב בית חג"י, שבו התגוררה משפחתו. בשעה 16:40 הגיע רכב עם חוליית מחבלים, ואביחי בא לקראתו כדי לשאול לאן הוא נוסע. מחבלים פלסטינים ירו בו והוא מת במקום. אביעד מנצור, שנפצע קשות ברגליו לאחר שניסה להימלט, נפטר מפצעיו יומיים לאחר מכן. נחמיה ובן דודו נפצעו אך שרדו. כשהמשפחה הגיעה לבית החולים שערי צדק חיכה לה הרב של היישוב, שבישר את הבשורה המרה. ליאם: "באותו יום התמוטט העולם שלי. איך ממשיכים לנשום כשחלק מהלב נקרע וכשמישהו כל כך מרכזי בחייך נעלם בפתאומיות? הבית שלנו, שתמיד היה מלא צחוק וקולות ומשחקים משותפים של האחים, השתתק. כל אחד מהאחים פנה לאבל בדרכו. הקהילה ביישוב התגייסה לעזרתנו ואנשים עזרו בכל מה שיכלו. בשבעה של אביחי התחלתי לכתוב וחיברתי שיר ראפ שביטא את מה שהרגשתי, ומאז ועד היום אני כותבת. כשקשה לי להבין מה אני מרגישה ולפעמים כשאין לי דרך לבטא את עצמי במילים בקול, הדף והעט משמשים קול עבורי", מספרת ליאם.
חודש לאחר הרצח של אביחי נערכה מסיבת בר המצווה של אחיו יהל באולם, שפניו לכיוון הר הזיתים שבו קבור אביחי. כשנה לאחר הרצח נסעה המשפחה ברכבה לישיבה שבה למד אביחי. בדרך על כביש 60, באזור הר חברון, הם הבחינו ברכב עם לוחית רישוי צהובה בשוליים ולפתע נשמעו ממנו יריות לכיוונם. ליאם: "אמא שלי החלה לצעוק: ’יורים עלינו’! עד היום זה משפט שמצלצל לי בראש, זעקה שמספרת על הייאוש, האכזבה וההפתעה ששוב דבר שכזה יכול לקרות. למשך כמה שניות הכל קפא, וראיתי מולי את המבט של המחבל כשנפגשו לנו העיניים, מכוון את נשקו לראשי. לקחתי את עיתון הילדים, שקראתי עם אחותי בנסיעה, בדיוק בעמוד של הבדיחות, אספתי אותה תחתיי והתחבאנו מתחת העיתון".
מדי שנה, ב-24 ביוני, עורכת משפחתה של ליאם טקס זיכרון קטן לאביחי, מדליקים נר לזכרו ומספרים סיפורים. "עם השנים הפך הטקס למשהו שיש בו לא רק עצב, אלא גם תקווה וחגיגה של חייו, קצרים ככל שהיו. לאורך השנים אביחי שלח לנו מתנות מלמעלה – יש כבר שלושה אחיינים עם תאריכי יום הולדת הקשורים אליו, ואני צפויה ללדת בסמוך לתאריך האזכרה שלו", היא אומרת.
ליאם גדלה עם הוריה, המשורר יחיאל לוי ואמה חוי ואחיה אביחי, אליסף, יהל ואחינעם בבית חג"י שבדרום הר חברון, יישוב קטן ומשפחתי עם קהילה דתית חמה. מכיתה א’ ועד י"ב התחנכה במוסדות החינוך בקרית ארבע, והדרך היומית לבית הספר וחזרה ממנו באוטובוס ממוגן ירי הפכה לחלק משגרת חיי המשפחה. לאחר הירצחו של אביחי ופיגוע הירי ברכב המשפחתי עברה המשפחה לשכונת הר חומה בירושלים.
בימים אלו מעבירות חוי לוי ובתה אחינעם לוי-צדוק את ההרצאה "ממשא למסע – החיים בצל השכול והתמודדות נפש של אם", שבה משתפת חוי בסודות לחיים מלאים ושמחים בעת שכול ופגיעה נפשית שכל אחד יכול לקחת איתו הלאה. ההרצאה והסרט מיועדים לסטודנטים במקצועות טיפוליים, לארגונים למתמודדי נפש ולארגונים העוזרים למשפחות שכולות. ההרצאה מיועדת גם למשפחות שחוות שכול, חוות התמודדות עם בן משפחה מתמודד נפש או מתמודדות עם שכול וגם מחלה נפשית.
לפני כשמונה שנים החלה אחינעם לעבוד על הסרט כטיפול בפוטו תרפיה. הסרט איפשר לאחינעם לעבור מסע עצמי כדי להשלים עם העובדה שהיא מתמודדת נפש. היא גם רצתה שכל מי שיצפה בסרט יקבל כוח ותקווה שגם אם יש קשיים והתמודדויות, אפשר להמשיך לחייך ולקום כל יום מחדש. באותה תקופה החלה חוי ללמוד עבודה סוציאלית וסיימה תואר ראשון ושני. בעבודת התזה שלה היא ראיינה אחים שכולים שהתמודדו עם שכול אחאי ושיש להם במשפחה התמודדות נפשית אצל אחד מבני הבית.
חוי: "בחנתי את אסטרטגיות ההתמודדות ושינויים שחלו אצלם בעקבות ההתמודדות הכפולה. אני ואחינעם רצינו מאוד שאנשים ייחשפו לחוויות הקשות שעברנו ושיראו שלמרות הקושי העצום אפשר להמשיך לחיות ובעוצמה רבה. החלק הראשון של ההרצאה מתאר את הרצח של אביחי והפיגוע ירי שעברנו. החלק השני מתאר את הרגע, שבו מגיעה אחינעם לגיל שבו נרצח אחיה, חוטפת התקפי חרדה ונזקקת לאשפוז פסיכיאטרי שממנו התפתחה מחלת הנפש שלה. החלק השלישי מתאר את אסטרטגיות ההתמודדויות שמצאתי במחקר, המסע הפנימי שלי שעברתי, מסע אל עצמי שכרוך בהרבה אומץ ועומק והזמנה לצפייה בסרט המתאר את המסע בזמן של אחינעם מלידתה ועד חתונתה".
את בעלה אופיר הכירה ליאם במהלך לימודיה בדוד ילין, בלימודי המכינה לקראת לימודי ההוראה, והיה להם חיבור מיידי. הם יצאו ביחד רק כשנתיים לאחר שהכירו, ובזמן זה עברה ליאם ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטת אריאל ואופיר עבר ללמוד עבודה סוציאלית ומסיים השנה את התואר הראשון בירושלים. זאת לאחר שראה כמה כוח הטיפול מאפשר למשפחתה של ליאם והרגיש שזה המקצוע שהוא רוצה להיות חלק ממנו. בירושלים. בתקופת הקורונה הם עברו לגור ביחד ואחרי שנתיים התחתנו.
מגיל 17 מטופלת ליאם בביבליותרפיה, וחוותה על בשרה את הכוח של המילים והסיפורים. "מאז שאני זוכרת את עצמי אני אוהבת לכתוב, והביבליותרפיה פתחה בפניי דלתות חדשות להבנה עצמית ולעיבוד רגשות מורכבים. התהליך הטיפולי לא רק איפשר לי להתחבר למעמקי נפשי, אלא גם העניק לי כלים להאיר על רגעים יומיומיים ולראות סיפור בכל דבר.
ניסיונה האישי מהווה עבורה מקור השראה וכוח שמניע אותה לחקור, ללמוד ולהתפתח. "במהלך השנים שמתי לב שישנם רגעים, שבהם אחיינים שלי צפו באחים שלי מתמודדים עם רגשות קשים, מצבים מורכבים וחוויות שהיו להם, ולא תמיד הם הבינו מה קורה או מה שונה. לא הסבירו להם למה לפעמים הדודים שלהם מתנהגים ’קצת אחרת ולמה לפעמים הם כמו אנשים שונים. מנגד הרגשתי שהוריהם גם לא ידעו להסביר להם מה קורה או למה זה קורה, ובעצם הכל נשאר בגדר ’דבר שלא מדברים עליו’. הרגשתי שיש צורך במתווך שיכול להסביר, לשתף ולהנחות אותם בתהליך זה ושהילדים ובני הנוער זקוקים למישהו, שיכול להעביר להם מסרים חשובים על רגשות, התמודדות עם אתגרים וחיים. כך עלה הרעיון לכתוב את הספר, שבו דודה רותי משמשת כגשר בין עולמות – המבוגרים לילדים. היא מספקת מקום בטוח לשיחה, הבנה ודיאלוג פתוח על מה שהם חווים".
לסיום מספרת ליאם כי מעבר להיותה מטפלת רגשית היא מעוניינת להוציא לאור ספרים מרפאים, שמיועדים לילדים, שנועדו לתווך עבורם את הנושאים המורכבים והכואבים שלא תמיד נעים לדון בהם כמו הפרעות נפשיות, אובדן של אחים, פחדים, דיכאון ועוד. אני מתכננת לשלב בספרים שלי לא רק סיפורים מרגשים, אלא גם פעילויות אינטראקטיביות המזמינות את הילדים לחשוב, לשאול שאלות ולבטא את רגשותיהם. החלום שלי הוא שהספרים אלו יהיו זמינים לכל ילד ויצליחו להעניק להם לא רק הבנה, אלא גם כוח להתמודד עם הקשיים שבחיים".
| דברו איתנו ב | |
| רוצים עוד פרטים? כנסו! | |
