בדק בית - ביקורת על ספר הביכורים של עינת לביאד

מעת לעת מגיע אלי ספר שירה חזק שתופס אותי ולא נותן לי לעזוב. כך הרגשתי כאשר קראתי את ספר ביכוריה של ענת לביאד הנקרא "בדק בית". ספרה הגיע אלי בדיוק שנה אחרי מותו של אבי ז"ל, דבר משמעותי עבורי, מאחר שמרבית השירים נכתבו בעקבות אובדן. לאחר שקראתי בו קריאה ראשונית, חזרתי וקראתי אותו שנית ובכל פעם התרגשתי ודמעתי כשגיליתי בו רובדים מעניינים נוספים.

לביאד, ילידת 1977, מתגוררת בלב השרון, בעלת תואר שני בחינוך ואם לשלושה לילדים. ספרה מחולק לארבעה שערים. בביקורת זו אתן את הדעת על כל אחד מהם בנפרד, וכמובן על הרעיון הגלובלי המאחד ביניהם.

השער הראשון הנקרא "כאבי פנטום" כולל ברובו שירי געגוע לאם. הדוברת מיטיבה לתאר את כאב האובדן בשלל דימויים חיים וקשים (כעקירת שן, כדם שהולם) תוך הקבלה תמידית לעולם הטבע. אותו צער מוליד עימו פחד נטישה שמתגלה כלפי ילדיה, וכן באירועים מקריים בהם מתעורר הזיכרון (מאכל שטעמה, מקום מסויים בו הייתה, חלום שחלמה).

השער השני "ראי ראי" עוסק בפער שבין החוץ לפנים, בין הנראה ללא נראה. הוא עוסק  ברצון לשוב אל הפשטות והתמימות, אל מקום אימהי עוטף וחומל שאין בו סכנות. גם כאן משתמשת לביאד בדימויים שאולים ועוצמתיים מעולם הטבע. ביטוי לכך ניתן למצוא בכמיהתה לשוב להיות כגולם עטוף (ולא פרפר שנועד לחופש אך גם לסכנה) ולשחרר את העצב והכעס "בעוצמה כמו אלוקים" ("כמה עוצמה יש לאלוקים/ שהוא מרשה לעצמו להתפרק/ ולשחרר ברקים ורעמים/ לכל הכיוונים")

בשער השלישי והקצרצר "חור שחור" חלה תמורה הבאה לידי ביטוי ברצון להתחדשות, כנחש המשיל את נשלו ("ראיתי איך נחש מקלף מעליו/ פיסת עור מכבידה ומיותרת/ עד שנחשף / עורו החדש, האדמוני./ חזיתי בו מטיל את נשלו לאדמה / וממשיך בדרכו / ולא ידעתי אם אצליח כמותו גם אני/ להשיל את עולך מעלי / ולא / להביט / לאחור"). רצון זה מתאפשר בשל כורח החיים וכן בזכות היותה אם. למרות זאת, האובדן הוא כחור שחור המושך אותה כל העת לזיכרונות העבר, וההתרפקות אל מה שלא ישוב.

גם בשער הרביעי "איש-אישה-שירה" ניתן למצוא את הנחמה, על אף הצער השוטף אותה. זו מצויה באהבת איש לאישה, בשירה ובפרטים הקטנים שמחזקים עבורה את תחושת הביטחון והשייכות ("אתה לא תזדקן בשבילי אף פעם, לא תדהה, לא תמות. / בראש שלי תמיד נשכב כך על הדשא, / קוראים שירים ומלטפים במבטים./ והרי גם זאת קיימות.").

כמו מוטיב הטבע גם מוטיב האוכל שזור בשיריה. "החיים אוכלים" כך אומרת שכנתה של לביאד, והרי זה פרדוקס, שכן מצד אחד החיים ממשיכים (עלינו לאכול כדי להתקיים) ומנגד הם אוכלים אותנו (נוגסים בנו את שאריות הזמן הנותרות). ניתן למצוא הלימה בין רצון הדוברת להתגלגל למצב של גולם. היא חולמת על האם האופה לה עוגה. בחלומה העוגה נאכלת אך נותרת שלמה – ובעיניי הדימוי מסמל את הרצון שלה להותיר את הדברים פשוטים ושלמים כפי שהם – מבלי שהחיים "ינגסו בם" ויותירו חלל ריק.

שיריה נוגעים בתחושות שכולנו חולקים וחוששים מפניהן. כתיבתה מצליחה לאפיין את הרגשות באופן נוקב, מתומצת ומדויק. חוכמת החיים ששזורה בהם מלמדת אותנו, הקוראים, שזכרונות מההורים נשמרים בהווייתנו ובחושינו, ובאמצעות העבר הכואב והדבקות בטוב, יוכל השחר שוב לעלות.