כשרות לערוך צוואה – סעיף 26 לחוק הירושה
צוואה היא האמצעי המשפטי הטוב ביותר מבחינתו של אדם להורות כיצד הוא מעוניין לחלק את רכושו עם הליכתו לבית עולמו. מדובר במסמך משפטי מחייב המבוסס על כיבוד רצון המת המהווה לדברי כבוד הנשיא בדימוס, אהרון ברק, ”חלק מתרבותנו הכללית והמשפטית” וכן ”עיקרון ידוע של המשפט העברי לפיו מצווה לקיים את דבר המת”. ועוד אמר כבוד הנשיא בדימוס, ”כיבוד רצונו של המת להורות מה ייעשה ברכושו הינו חלק מכבוד האדם שלו”.
צוואה היא האמצעי המשפטי הטוב ביותר מבחינתו של אדם להורות כיצד הוא מעוניין לחלק את רכושו עם הליכתו לבית עולמו. מדובר במסמך משפטי מחייב המבוסס על כיבוד רצון המת המהווה לדברי כבוד הנשיא בדימוס, אהרון ברק, "חלק מתרבותנו הכללית והמשפטית" וכן "עיקרון ידוע של המשפט העברי לפיו מצווה לקיים את דבר המת". ועוד אמר כבוד הנשיא בדימוס, "כיבוד רצונו של המת להורות מה ייעשה ברכושו הינו חלק מכבוד האדם שלו".
אך מה קורה כשאדם עורך צוואה למרות שהוא איננו כשיר לכך? האם יש לקיים את הצוואה בכל מחיר או שמא ניתן לטעון כנגדה בבית המשפט? זהו עניינו של אחד הסעיפים החשובים בחוק הירושה, התשכ"ה-1965, שכותרתו "כשרות לצוות". על פי סעיף זה, יש לבטל צוואה אשר נעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה. במאמר הבא אנסה להסביר בקצרה כיצד בית המשפט מקבל הכרעה בנושאים רגישים אלה.
נטל השכנוע
כאשר אדם טוען לבטלות צוואה מחמת העדר כשרות, המחלוקת מונחת לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה, אשר לו הסמכות הייחודית לדון בתביעות אלה. בית המשפט צריך לבחון היטב את הצוואה ואת נסיבות עריכתה. נטל ההוכחה מונח לפתחו של הטוען להעדר כשרות והלכה פסוקה היא שמדובר ב"נטל כבד ביותר".
ככלל, בית המשפט ימעט לשנות או לבטל צוואה וזאת מתוך החובה הברורה לכבד את רצון המת. גם הוראות "לא הגיוניות לכאורה" בצוואה, כמו הדרת ילדים או הורשת רכוש לזרים, אינן בהכרח מעידות על העדר כשרות. אולם באותה נשימה בית המשפט יודע כי עליו לבטל צוואה שנערכה בניגוד לרצון המת תוך שנפל בה פגם מהותי בכושר השיפוט במועד עריכתה. כלומר, שהצוואה נערכה שלא מתוך "רצון חופשי אמיתי".
חשוב להדגיש כי קיימת לגבי צוואות, חזקת כשרות. אם מתמלאים בצוואה כל הדרישות הצורניות הרלבנטיות, אזי חזקה עליה שהיא תקפה וכשרה. אך אם נפלו בצוואה פגמים צורניים מסוימים ייתכן ונטל הראיה יתהפך. קרי, המבקש את קיום הצוואה יצטרך להוכיח את צלילותו וכשרותו של המנוח.
לגבי פגמים צורניים אדגיש כי, חוק הירושה מתיר עריכת צוואה בארבע דרכים – צוואה בעל פה, צוואה בעדים, צוואה בכתב יד וצוואה בפני רשות. לכל אחת מהדרכים הללו המחוקק קבע דרישות דווקניות החייבות להתקיים. פגמים צורניים בצוואה יכולים לבוא לידי ביטוי בחריגה מאותן הוראות הקבועות בחוק. למשל, צוואה בפני עדים שלא נושאת תאריכים וחתימות, צוואה בעל פה שעבר זמן רב עד שהועלתה על הכתב, צוואה בכתב יד שאיננה חתומה וכדומה.
מתי אדם לא כשיר לערוך צוואה?
המתווה המשפטי הרלבנטי לקביעה האם אדם היה כשיר לערוך צוואה לא מצוי בחוק הירושה אלא בחוק הכשרות המשפטית ואפוטרופסות, התשכ"ב-1962. זהו חוק ששני סעיפיו הראשונים קובעים שאדם כשיר לפעולות משפטיות כל אימת שכשרותו לא הוגבלה או נשללה ממנו כדין.
כשמצליבים את הוראות חוק הכשרות המשפטית עם סעיף 26 לחוק הירושה, התוצאה היא ש"כשרות לצוות" נוגעת למצבו המנטלי, הנפשי והגופני של המצווה במועד עריכת הצוואה.
היינו, המצב (הגופני, הנפשי והמנטלי) של המנוח נבחן לפי נקודת הזמן הספציפית שבה נערכה הצוואה. בבוא בית המשפט לעמוד על כך עומדות לנגד עיניו השאלות הבאות:
- האם המנוח היה מודע לכך שהוא עורך צוואה ?
- האם המנוח היה מודע להיקף רכושו ?
- האם המנוח היה מודע לזהותם של הזוכים ברכוש על פי צוואתו ?
- האם המנוח היה מודע לזהותם של מי שעומדים להיות מודרים מן הצוואה ?
- האם המנוח היה מודע לתוצאות צוואתו על יורשיו ?
הדרישה לקיומן של ראיות ממשיות
כאמור, נטל השכנוע בדבר העדר כשרות לצוות הוא איננו משוכה נמוכה. נהפוך הוא, זהו נטל שהוגדר בפסיקה כ"כבד ביותר" ושדורש "ראיות ממשיות וברורות". אדם המבקש להרים נטל זה צריך להסתייע במסמכים רפואיים לגבי מצבו של המצווה במועד עריכת הצוואה ו/או בסמוך למועד זה. כמו כן, ישנו משקל רב גם לעדים נוספים שיכולים לתמוך בטענות העדר הכשרות.
לא אחת, המבקש נעזר בחוות דעת של מומחה אשר בחן את מצבו של המנוח בדיעבד על בסיס הרשומות הרפואיות בלבד (כלומר, באופן רטרוספקטיבי, "פוסט מורטם"). במקרים אלה בית המשפט רשאי לתת משקל רב גם לחומר ראיות נוסף כמו עדויות מצד מכריו של המנוח בנקודות הזמן הרלבנטיות כולל רופאים ואנשי צוות. בית המשפט מתייחס במלוא הרצינות לעדויותיהם של מי שהיו עדים לצוואה או ערכו אותה (אך הוא יודע שהם אינם אנשי מקצוע היכולים לאבחן כשרות רפואית). ישנם מקרים בהם בית המשפט אפילו יעדיף את העדויות הללו על פני חוות דעת רפואית שנערכה לאחר מעשה.
אם בית המשפט ממנה מומחה מטעמו לבדיקת הסוגיה – היות שמדובר על מומחה אובייקטיבי – סתירת חוות הדעת תהיה רק בהצגת נימוקים משמעותיים.
דוגמאות מהפסיקה
ספקות לגבי צלילות המנוח ומעורבות יתר בצוואה - בפסק דין שניתן בנובמבר 2016 בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, נקבע כי יש לדחות קיומה של צוואה בגין העדר כשרות מצד המנוח. מדובר באדם שהלך לבית עולמו בגיל 83 כאשר הוא מוריש את כל רכושו לאשתו השנייה ומדיר מהצוואה לחלוטין את חמשת ילדיו מנשואיו הראשונים (למעט סכום פעוט של 35,000 ₪ לאחת מבנותיו). הילדים התנגדו לקיום צוואת אביהם ועלה בידם להוכיח שהרוח החיה מאחורי המסמך הייתה לא אחרת מאשר האישה השנייה. כמו כן, הילדים הוכיחו שאביהם לא היה צלול במועד עריכת הצוואה ועל כן לא היה כשיר לערוך אותה.
צוואה שנערכה תחת יחסי תלות וראיות בדבר דמנציה - בית המשפט לענייני משפחה בנצרת ביטל בספטמבר 2009 צוואה שהוגשה לקיום, לאחר שהוכח שהנהנית היחידה ממנה לא הייתה בת משפחה של המנוחה אלא אישה שניצלה את הקשישה ויצרה ביניהן יחסי תלות. באשר להבנת טיב הצוואה, למרות שלא היו מסמכים רפואיים שהעידו על כך, בית המשפט קיבל עדויות לגבי מצבה המנטלי והנפשי של המנוחה במועדים הרלבנטיים. בין השאר סופר על כך שהיא הסתובבה בשיער פרוע וחלוק פתוח באמצע הרחוב, בכתה רבות, הייתה בדיכאון וניתקה קשר עם כל מכריה.
לסיכום
צוואה היא מסמך משפטי מחייב אשר יש לו משקל רב. זהו אפוא המעשה המשפטי האחרון של האדם ועיקרון ידוע הוא שמצווה לקיים את רצון המת. עם זאת, המצווה הזו כוללת גם הימנעות מקיומה של צוואה שנערכה על ידי אדם שלא כשיר לצוות (ולרוב תוך מניפולציות מצד הנהנים ממנה). בכל סיטואציה כזו שבה קיימת מחלוקת לגבי כשרותה של צוואה, מומלץ להיוועץ בהקדם עם עורכי דין אשר מתמחים בדיני משפחה בכלל ובדיני ירושות וצוואות בפרט.
מאמר זה נכתב על ידי עו"ד גילה עיני 08-9573333
עע.jpg)
