”המרכז הישראלי לטיפול ב-ocd העניק לי את הטיפול המירבי”
את הסיפור של שגיא, שתשמעו ממש עכשיו, לצד דרך רצופת המלחמות והשלום אותה הוא ישמח לשתף עמכם, הוא רק סיפור אחד מני רבים, סיפור שמטרתו העיקרית הינה לסייע לפחות לנפש אחת בישראל, נפש זהה שחיה את אותו המצב
את הסיפור של שגיא, שתשמעו ממש עכשיו, לצד דרך רצופת המלחמות והשלום אותה הוא ישמח לשתף עמכם, הוא רק סיפור אחד מני רבים, סיפור שמטרתו העיקרית הינה לסייע לפחות לנפש אחת בישראל, נפש זהה שחיה את אותו המצב.
"כאשר מגדירים את המושג מלחמה, למה הכוונה? מלחמה יכולה להתבטא במגוון רחב של נושאים וחזיתות.
את סיפור הצלחתי ואת הדרך רצופת המלחמות, אשמח לשתף עימכם בתקווה שאוכל לעזור לפחות לנפש אחת בישראל.
המלחמה שלי, שאתאר אותה בהמשך הגיעה מכמה חזיתות: חזית אחת מול המחלה עצמה, אחת מול הממסד הרפואי והטיפול הרפואי ואחת נוספת מול החברה עצמה, אשר איננה יודעת להתייחס למשמעות ההפרעה הנקראת "הפרעה טורדנית כפייתית".
את סיפורי אתחיל דווקא בתקופת התיכון. הייתי תלמיד מצטיין ששואף תמיד לשלמות, לומד למבחנים במשך שעות וחוזר על חומר הלימוד מספר פעמים כדי לוודא שאני יודע את החומר ושלא ייווצר מצב שבו לא אדע לענות על שאלה. סיימתי לימודי הנדסאים בהצטיינות. כמו כל מתבגר- התגייסתי לצבא וכאשר השתחררתי התחלתי את לימודי ההנדסה שלי. את אותם לימודים נאלצתי לסיים, לצערי, אחרי סמסטר אחד. עברתי כמובן את כל הקורסים, אבל, ויש אבל גדול, העומס והשאיפה לשלמות, לכאורה, הכריעו ומבחינה נפשית נאלצתי לפרוש.
בדיעבד מסתבר, כי כל התקופה הזאת וגם לאחריה סבלתי מהפרעה טורדנית כפייתית שלא אובחנה, אשר החמירה משנה לשנה. אובחנתי כסובל מהפרעת קשב וריכוז והתחלתי טיפול בריטלין שאינו עזר כלל.
בהמשך התחלתי לעבוד בחברת "אינטל" בקרית גת. לאחר מספר חודשי עבודה נשלחתי לרילוקיישן באירלנד מטעם החברה למשך שנה. המטרה היתה להביא לארץ טכנולוגיה חדשה להקמת מפעל חדש. במהלך שהותי שם קיבל האוסידי מקום רב, התפתח למימדים עצומים, כמובן עדיין ללא אבחון. הראש היה עסוק תמידית במחשבות, חזרות ושחזורים, המצב הגיע לידי כך שהייתי רושם פתקים לגבי כל דבר שאמרו לי, משום שלא הצלחתי לעבד את כל המידע, מרוב שהיו לי לולאות של חזרות בראש.
עם כל הקושי והמחיר הנפשי הכבד עמדתי,כמובן, במשימה, חזרתי לארץ והובלתי את הקמת מפעל "אינטל" החדש.
לאחר כל ההקדמה לעיל, אפשר לעבור לנושא המרכזי.
עבדתי 5 שנים בחברת "אינטל" לאחר חזרתי לארץ, העומס היה עצום, העבודה מאוד תובענית ויש חשש תמידי לעשות טעויות אשר יגרמו נזקים ויעלו כסף רב לחברה. המקום היה מצע אדיר להתפתחות ההפרעה טורדנית- כפייתית. עצם החזרות והשחזורים כדי לא לטעות, העובדה שכל העבודה מבוססת על תהליכים רשומים שלפיהם יש לעבוד, העומס והלחץ התמידי, היוו כמובן גורמים מספקים.
הגעתי למצב שבו לא יכולתי לקרוא, בקושי תפקדתי, לא הצלחתי לעמוד בעומס ונכנסתי לדיכאון עמוק.
במשך שנה לא עבדתי. באינטל חיכו לי שאחזור, אך הייתי באובדן כושר עבודה זמני. עברה שנה והם התייאשו, לבסוף הוחלט על סיום העסקתי מטעם רופא תעסוקה.
השנה שלא עבדתי היתה שנה מבוזבזת שבה הפכתי ל"נכה", בגלל סדרת אבחונים שגויים של כל הגורמים הרפואיים אשר טיפלו בי – מלחמה מול גורמים אלה, זאת המלחמה הראשונה שלי!
התחלתי טיפול בידי פסיכיאטר בעל שם בחיפה. הוא אבחן דיכאון קליני והתחלתי לקבל טיפול אנטי דכאוני. מצבי לא השתפר במידה ניכרת, עדיין לא יכולתי לקרוא (התסמין העיקרי שהאוסידי התלבש עליו). לאחר שינויים רבים של תרופות וללא כל שיפור הופניתי לבדיקה קוגניטיבית מלאה, צילומי סיטי, בדיקות דם, אמ אר אי וכו’. הבדיקות לא העלו דבר והומלץ לי להתאשפז במחלקה פסיכיאטרית בבית החולים רמב"ם.
במשך חודש וחצי ביליתי שם, אובחנתי כסובל מדיכאון קשה, מלווה בהפרעה טורדנית כפייתית. המשכתי לקבל טיפול אנטי דיכאוני שלא ממש שיפר את מצבי – עדיין לא הצלחתי לקרוא! הטעות באבחון, לאורך כל הדרך היתה, שהדיכאון הוא הגורם המרכזי ואילו האוסידי הוא רק סימפטום. בזבוז של חודש וחצי מהחיים.
לאחר שחרורי מבית החולים "רמבם" המשכתי בטיפול באשפוז יום במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים "ברזילי". מחלקה נוראית. החליפו לי תרופות בערך 4 פעמים. קיבלתי סוג של טיפול קוגניטיבי התנהגותי. המצב לא השתפר, ויותר מזה אף החמיר. יכולת הזיהוי והטיפול של הגורמים הרפואיים, עד כה, בנוגע לטיפול ב- אוסידי, היתה ברמה נמוכה ביותר ואפילו לא מקצועית. לא קיבלתי מענה לבעייתי. התייאשתי ומצבי הדרדר. איני יודע היכן הייתי היום במידה והייתי ממשיך להגיע לברזילי – כנראה שלא רחוק מהמצב בו הגעתי לשם, עוד "חולה נפש" שמאושפז ומקבל קצבת נכות מביטוח לאומי.
אמי המשיכה לחפש פתרונות אחרים ועל כך אני מודה לה עד היום. הגעתי לאבחון אצל פסיכיאטרית, אשר עובדת עם פרופ’ זהר בתל השומר. פגישה זאת, למעשה, חרצה גורלות ושינתה את חיי במאה שמונים מעלות.
הגעתי לאבחון במרכז הישראלי להפרעות טורדניות כפייתיות. המקום היחיד בארץ אשר מקצועי דייו בכדי לטפל ברצינות בהפרעה זאת. כמובן שזוהי מרפאה פרטית.
הטיפול היה קשה וארוך, מייאש ומדכא, ללא הקלות! ממש סוג של גמילה. הכול נוהל בדיוק לפי הספר. הכול מתואם ומסודר ברשותם של דר’ בן הרוש והפסיכולוגית רותם קרן.
זו המלחמה השנייה!
שנה עברה מתחילת הטיפול. חזרתי לעבוד, לחדש את הזוגיות הנפלאה עם אשתי, לטפל בשני הילדים המקסימים שלי, לנהל משק בית, לנהל את החיים ולחיות! אני חי וקיים בעולם הזה!
סה"כ עברו שנתיים. שנה אחת של אבחונים וטיפולים שגויים ואילו שנה של טיפול מקצועי ומוצלח. בזבזתי שנה ובה הפסדתי עבודה מוערכת וסבלתי כל אותה עת, ללא טיפול מתאים.
בעזרת המשפחה לא התייאשתי והצלחתי לחיות מחדש.
אבחון וטיפול בהפרעה טורדנית כפייתית אינו מוערך במידה מספקת ע"י המערך הרפואי הציבורי בפרט ובחברה בכלל, אנשים אינם מודעים לבעיה הזאת ותמיד נוהגים בה בביטול ובזלזול של "הכול בראש, צא מזה" – זוהי המלחמה השלישית שלי - מול החברה!
אתם לא צריכים להתייאש, אפשר לצאת מהלולאה הזאת. יש פתרון!
לגבי השלום? אני חי בשלום עם ההפרעה הטורדנית כפייתית ולגבי המלחמה? אז כן אני במלחמה יום יומית אל מול השד שנקרא "הפרעה טורדנית כפייתית".השד ילווה אותי כנראה לכל החיים, כולי תקווה שאצליח להשאיר אותו בבקבוק.
אגב, אני לא באמת סובל מהפרעת קשב וריכוז, גם לא מהפרעות קוגניטיביות, אפילו לא מהפרעות אכילה ואף לא מבעיות זיכרון כפי שאובחנתי. אוסידי בלבד.
זהו סיפור ההצלחה שלי! מאבדון למלחמה ואז לשלום.
בהצלחה לכולם!
שגיא"
בשיתוף: https://www.ocdcenter.org.il/
עע.jpg)
