מטביעים את ההסטוריה
אתרים מרכזיים בלטרון, כמו משאבת המים, שהיתה לדעת רבים, הסיבה העיקרית לקרבות העקובים מדם על משטרת לטרון, או מחנות המעצר בהם נכלאו מנהיגי הישוב העברי לאחר "השבת השחורה", נעלמו מעל פני האדמה. האזור, שעד 1967 היה שטח חייץ והמשיך להיות מוזנח ועזוב גם לאחר מכן, הופך לצומת דרכים מרכזי בעקבות בניית העיר מודיעין ואכלוסה. האם לא ניתן היה לשמור, ולו מעט מהאתרים הללו?!
קשה לתאר את מלחמת השחרור בלי לספר את הקרבות על ירושלים הנצורה. המשוריינים (הסנדביצ’ים), המוטלים לצידו של כביש מספר 1 העולה לירושלים ממחישים את המחיר ששולם בנסיונות לפרוץ את המצור. מזה שנים, דואגים לצבוע אותם, לשלט אותם ולשמור עליהם כעדות אילמת. מאידך, המקום אשר היה המפתח לכל המאבק, בעצם לב ליבו של המאבק על ירושלים, נישכח ונעלם בצללי הזמן. לטרון, הצומת המרכזי כיום לכל הנוסע מגוש מודיעין לירושלים. פחות מ- 10 דקות נסיעה ממודיעין, מכבים ורעות.
איפה המשאבה שעל כיבושה נהרגו עשרות?
גם בשנות ה- 40 היתה לטרון צומת מרכזי. המים לירושלים אשר נשאבו במעיינות ראש העין, נדחפו במשאבות אל העיר. היום כבר ברור כי השליטה ב- 48 במקום היתה קריטית להזרמת המים לירושלים. ציפינו למצוא אתר הסטורי כה חשוב מתוחזק, שמור ומשולט היטב, כיאה לחשיבותו ומרכזיותו לחייהם של תושבי ירושלים. כשהגענו למקום, גילינו להפתעתנו כי מבית המשאבה ההסטורי הזה לא נותר דבר. שלט של קק"ל מסביר "שכאן היה" וזהו. שני צינורות מושלכים כ- 100 מטרים משם היו השרידים היחידים לאתר. לתומנו חשבנו שמדובר בתקלה בודדת. הרי לא יתכן שלא איכפת לאף אחד מערכים מרכזיים כל כך בהסטוריה של תקומת עם ישראל בארצו.
איפה מחנה המעצר של "השבת השחורה"?
כשבדקנו בספרים מצאנו כי במקום הוקמו ע"י הבריטים עוד ב- 1940 מחנות מעצר. במחנות שוכנו בתחילה שבויי מלחמה איטלקים וגרמנים שהובאו לכאן משדות הקרב של צפון אפריקה ובעיקר מקרבות המדבר המערבי. מחנה מעצר ’לטרון- א’ שהוקם ע"י הצבא הבריטי והיה בפיקוחו, היה מצפון מערב למשטרה. בדיוק בצמוד למשאבת המים. מחנה מעצר נוסף, החשוב והמוכר יותר מבין השניים, היה מחנה ’לטרון- ב’. מחנה זה שהשתרע על שטח נירחב וכלל מספר מכלאות ומתקני מפקדת המחנה, הוקם ע"י המשטרה הבריטית כמחנה מעצר לאלפי העצירים המנהליים. במחנה זה שוכנו מפוני כלא ’מזרעה’ מעכו, אנשי לח"י, אצ"ל והמפורסמים ביותר, מנהיגי הישוב העברי כמו משה שרת, דב יוסף, ורבים אחרים מעצורי "השבת השחורה" ביוני 1946 . רובם נותרו במקום גם לאחר העברת עצירים ע"י הבריטים למחנות מעצר ברפיח. סיפור בריחתם של 20 מעצורי לח"י בליל 30- לאוקטובר 1943 במנהרה באורך של 76 מטרים אותה חפרו עד לכביש הראשי, הפכה לאבן יסוד בסיפורי הגבורה של בוגרי האירגון הזה. כשבאנו לראות את האתרים הללו לא מצאנו דבר! על מחנה ’לטרון- א’, הוקם מאגר מים. המחנה נעלם תחת סוללות העפר ואלפי הקובים של מי המאגר. גם גורלו של מחנה ’לטרון-ב’ לא שפר עליו. איזור המכלאות הפך לשדות כותנה חרושים. מפקדת המחנה הבריטי, נעלמה לחלוטין בתוך חורשת אקליפטוסים. רק עין חדה תוכל להבחין בשרידים המועטים שבמקום ולזהותם כאתר הסטורי כה חשוב. והחמור מכל, מרכז המחנה הפך לכביש דו מסלולי. דבר לא נותר. קבוצת אתרים שעמדו רק לפני 50 שנה במרכז ההוויה של מדינת ישראל שבדרך נעלמו מבלי שאף אחד ידאג לשמרם למען הדורות הבאים.
עע.jpg)
