תוסף תזונה אינדיגו, רוזנה יונתנוב - אשדוד

שלום נטע,

יש רגעים באמצע היום שבהם משהו פשוט קורס. לא בבת אחת, לא בדרמה — אלא בשקט. העיניים כבדות, הראש מתעייף, האנרגיה נעלמת כאילו מישהו כיבה את האור מבפנים.

זה הרגע שבו את מסתכלת על השעון ולא מבינה איך תשרדי את השעות שנותרו. וזה מבלבל, כי את עושה הכול "נכון": את עובדת, מתפקדת, דואגת לכולם, מספיקה משימות ומחזיקה את כל הקצוות. ועדיין — הגוף עוצר. אבל האמת הפשוטה והחשובה ביותר היא: את לא אמורה להתרסק באמצע היום.

למה ה"שאלטר" יורד דווקא כשאת בשיא התפקוד?

המערכת הגופנית שלנו פועלת על משאבים מוגבלים. כשאת פועלת במצב של "הישרדות תפקודית" – כלומר, עושה הכל מכוח האינרציה והאחריות – הגוף שלך מגייס רמות גבוהות של אדרנלין וקורטיזול כדי להחזיק אותך עומדת.

אבל לאדרנלין יש תופעת לוואי: הוא מסתיר מאיתנו את העייפות האמיתית. ההתרסקות באמצע היום היא לא תקלה במערכת; היא מנגנון הגנה. הגוף מבין שאם הוא לא יכבה את האור עכשיו, המערכת כולה עלולה להינזק. זהו הניסיון של הגוף שלך להגיד לך: "נגמרו לי הרזרבות, אני חייבת תמיכה".

"עושה הכל נכון" – אבל במחיר גבוה מדי

הבלבול הגדול נובע מהתחושה שאנחנו עומדות בציפיות. הרי המטלות בוצעו, הילדים טופלו, העבודה נעשתה. אבל המחיר של ה"הספק" הזה הוא לעיתים קרובות התעלמות מאיתותי מצוקה קטנים:

• תחושת רעב שנדחקה הצידה כי לא היה זמן.

• נשימה שטחית ומהירה לאורך כל הבוקר.

• התעלמות מכאב קטן בגב או בצוואר.

ההתרסקות היא הצטברות של כל ה"התעלמויות" הקטנות האלה לכדי רגע אחד שבו הגוף פשוט שובת.

איך מתחילים להקשיב במקום להתרסק?

השינוי לא חייב להיות דרמטי. הוא מתחיל בזיהוי הרגע שבו האור מתחיל להבהב, עוד לפני שהוא נכבה לחלוטין:

1. זיהוי ה"טרום-התרסקות": שימי לב לסימנים המוקדמים. האם המחשבות הופכות למעורפלות? האם חוסר הסבלנות עולה? אלו הם הרגעים לבקש תמיכה, ולא בשיא הנפילה.

2. עצירות "תדלוק" יזומות: אל תחכי שהמיכל יתרוקן. הפסקה של 5 דקות של נשימה נקייה, מתיחה או שתיית מים יכולה לשנות את מסלול היום שלך.

3. שינוי הדיאלוג הפנימי: במקום להגיד "למה אני לא מצליחה להחזיק מעמד?", נסי להגיד: "הגוף שלי מאותת לי שהוא זקוק להפסקה, וזה לגיטימי".

4. תמיכה היא לא חולשה: לפעמים התמיכה היא עזרה פיזית בבית או בעבודה, ולפעמים היא תמיכה תזונתית או רפואית. להקשיב לגוף זה אומר להבין מתי אנחנו לא אמורות לעשות הכל לבד.

לסיכום: מגיע לך לתפקד מתוך חיוניות, לא מתוך מאמץ

את לא "מקולקלת" כי את עייפה. העייפות הזו היא הזמנה להתבונן פנימה ולשאול: איפה שכחתי את עצמי בתוך רשימת המטלות?

כשאת מתחילה להקשיב לגוף לפני שהוא קורס, את לא רק מונעת את ההתרסקות הבאה – את מתחילה לבנות חיים שבהם יש מקום גם עבורך, ולא רק עבור התפקוד שלך.

בברכה,
רוזנה יונתנוב.

0546580307