טיפול ריגשי - שרון לבקוביץ - מודיעין

שלום קובי,

כשקושי רגשי פוגש את הגוף: מסע פנימי להבנת החוויה

בימים האחרונים אני מוצא את עצמי מתמודד עם תחושת עומס פנימי – לא בהכרח עומס של מטלות או אחריות חיצוניות, אלא תחושת צפיפות רגשית. יש רגעים שבהם נדמה שכל המחשבות מתערבבות זו בזו, שהנפש אינה מוצאת מקום לנשום. הקושי העיקרי שאני מרגיש הוא תחושת חוסר שקט, מעין מתח מתמשך שנמצא שם גם כשאין סיבה מיידית לכך. זהו קושי שמחלחל בשקט, כמו זרם תת־קרקעי שמלווה אותי לאורך היום.

כשאני מנסה לזהות ממה נובע הקושי הזה, אני מבחין שהוא קשור לחוסר ודאות — לגבי העתיד, לגבי החלטות שעליי לקבל, לגבי מערכות יחסים שדורשות תשומת לב. חוסר הוודאות הזה לא מתבטא רק במחשבות, אלא גם ברגשות של דאגה, אשמה ולעיתים גם פחד. יש תחושה שאני נדרש להחזיק הרבה מאוד חלקים בו־זמנית, ושאם אחד מהם יתפרק – הכול יתמוטט. התחושה הזו מעוררת בי מאבק פנימי בין הרצון לשמור על שליטה לבין הצורך לשחרר, לנשום, ולתת לדברים להיות.

הגוף, כך נראה, אינו נשאר אדיש. הוא משמש מראה נאמנה למתרחש בנפש. בשבוע האחרון שמתי לב שהכתפיים שלי כמעט תמיד מכווצות, כאילו הן מנסות להגן עלי ממשהו בלתי נראה. הצוואר מתוח, והנשימה שטחית. לעיתים קרובות אני מגלה שאני שוכח לנשום עמוק, כאילו הגוף עוצר את עצמו מחשש שמשהו ישתחרר אם ארפה. גם בלילה, כשהכול שקט, אני מרגיש את הדופק מואץ ואת השרירים דרוכים. הגוף מדבר – רק צריך להקשיב.

כשאני מתבונן בקשר הזה בין הנפש לגוף, אני מבין עד כמה השניים שזורים זה בזה. רגשות אינם מתקיימים רק במחשבות או במילים; הם נרשמים עמוק במערכת העצבים, בשרירים, בנשימה. הפסיכולוגיה הגופנית מדברת על כך שכל רגש שאיננו נותנים לו מקום לביטוי – מוצא דרכו אל הגוף. עצב שלא בכה, כעס שלא נאמר, פחד שלא הוכר – כולם מחפשים נתיב לבוא לידי ביטוי, ולעיתים הנתיב הזה הוא גופני.

ההתבוננות הזו מזמינה אותי לעצור ולהקשיב. לא למה שאני חושב שאני מרגיש, אלא למה שהגוף מספר לי. לפעמים הידיים הרועדות מספרות על פחד שלא הודיתי בו; לפעמים הגב הכואב מספר על משא רגשי שאני סוחב זמן רב מדי. כשאני נותן מקום לתחושות הללו – כשאני מאפשר לעצמי לנשום עמוק, לשים לב לכאב בלי להיבהל ממנו – מתרחשת הקלה קטנה. אולי לא פתרון, אבל רגע של חמלה עצמית.

אני מבין שהקושי בימים האחרונים אינו רק תוצר של נסיבות חיצוניות, אלא גם ביטוי של תהליך פנימי. ייתכן שזהו שלב שבו אני נדרש ללמוד להיות עם עצמי גם כשדברים לא ברורים, לפתח אמון ביכולת שלי להכיל את הבלבול. אולי הגוף רק מזכיר לי להאט, לשוב אל הקצב הטבעי שלי, זה שמאפשר למחשבות ולרגשות להתבהר.

בעבר ניסיתי להתמודד עם קושי רגשי בעיקר באמצעות מחשבה – לנתח, להבין, למצוא פתרון. אבל עכשיו אני מבין שדווקא ההקשבה לגוף, לתחושות הקטנות שמתעוררות, היא הדרך האמיתית לריפוי. הגוף לא משקר; הוא תמיד יודע. לפעמים די בלשים יד על הלב, לנשום, ולהודות בפני עצמי – “קשה לי עכשיו”. ההכרה הפשוטה הזו יוצרת תנועה פנימית עדינה, שמאפשרת לרגש להתפזר, להתרכך.

בסופו של דבר, אני מגלה שהקושי שלי – אותו חוסר שקט מתמשך – אינו אויב שיש להילחם בו, אלא מסר עדין שמבקש הקשבה. הוא מזכיר לי שאינני צריך תמיד לדעת הכול, שאפשר להיות גם בחוסר ודאות, שאפשר פשוט להיות אנושי. והגוף, עם כל אותותיו, הוא השותף הנאמן ביותר במסע הזה – הוא מזהיר, הוא מצביע, והוא גם יודע להרפות כשאני מוכן לשחרר.

סיכום:
הקושי הרגשי בימים האחרונים הוא ביטוי של מתח וחוסר שקט פנימי, הנובע מצורך בשליטה ומפחד מהלא נודע. הוא מתבטא בגוף בכיווץ, בעייפות ובנשימה קצרה. ההתבוננות בקשר שבין הרגש לגוף מאפשרת להמיר סבל בהקשבה, ולמצוא בתוך הסערה רגעים קטנים של שלווה וחמלה עצמית.

0507603244