שלום נילי,
זו תופעה מרתקת ומובהקת בעולם העיצוב הדיגיטלי כיום! הנטייה לחזור לאסתטיקה של שנות ה-90 (ה"ניינטיז") ולעקרונות עיצוב מוקדמים (כמו "דפדוף", עיצוב רטרו-מינימליסטי או אפילו פיקסלים גסים) אינה מקרית.
היא נובעת משילוב של גורמים פסיכולוגיים, תרבותיים וטכנולוגיים:
בעידן של מציאות מלוטשת ומשופרת, המעצבים והצרכנים מחפשים משהו אחר:
תחושת נוסטלגיה וביטחון: דור המילניום (Y) ודור ה-Z מחוברים לנוסטלגיה. העיצובים של שנות ה-90 ותחילת ה-2000 מזכירים תקופה פשוטה יותר, איטית יותר ופחות מתוחכמת מבחינה טכנולוגית. זה יוצר תחושה של נוחות וביטחון רגשי.
התנערות מהמושלם: הטרנד הרטרו-דיגיטלי מתנער מהעיצוב ה"מושלם" והחלק של מותגי ענק (כמו אפל וגוגל). העיצוב ה"גס", מרובה הפיקסלים וה"לא-מושלם" מרגיש אנושי ואותנטי יותר.
גיוון חזותי: הצרכנים עייפים מהאחידות של עיצוב חומרני (Material Design) או ניקיון יתר. הרטרו מציע שבירה מרעננת של הכללים.
טרנד הניינטיז חוזר לעקרונות עיצוב שהיו יעילים בעידן של מהירות אינטרנט איטית:
התמקדות בתוכן (Minimalism): בניגוד לעיצובים הנוכחיים העמוסים בפרטים, עיצוב הרטרו-מינימליסטי (למשל, שימוש בפונטים גדולים וגסים, פלטות צבעים מוגבלות) מכוון את המשתמש ישירות לתוכן ומפחית הסחות דעת.
שימוש בפונטים כאלמנטים גרפיים: במקום תמונות כבדות, הפונטים הגדולים, המודגשים או ה"כתיבה במכונת כתיבה" הופכים למוקד העיצוב, מה שמשפר את מהירות הטעינה (היבט קריטי ל-SEO).
חווית ה"דפדוף" כאינטראקציה: אלמנטים כמו כפתורים מוגדרים היטב, צלליות מובלטות או אינטראקציות פשוטות דמויות דפדוף (Scroll Effects) מחזירים תחושת מגע ותגובה לממשק, בניגוד לממשקים "צפים" ו"בלתי נראים".
במובנים מסוימים, החזרה לניינטיז היא תגובה לרוויה המיתוגית הנוכחית:
הצורך בבידול: מותגים חדשים, במיוחד בתחום הטכנולוגיה, האופנה וה-CBD, משתמשים באסתטיקת הניינטיז כדי להתבדל מהעיצוב הקלאסי של חברות הענק. הם משדרים אינדיבידואליות, מרדנות ואיפוק.
עידן הבועות הטכנולוגיות: עיצובים דמויי Windows 95 או בועות צ'אט מעלים קונוטציות של עידן טרום-המדיה החברתית וטרום-האובססיה ל"מוצר מוגמר", ומדגישים תהליך של ניסוי וטעייה.
ה"שיבה לנוסטלגיה" אינה רק טרנד אסתטי חולף, אלא תגובה עמוקה לצורך אנושי בפשטות, בבידול ובאמינות מול עולם דיגיטלי רווי, מלוטש ולחוץ.
בברכה,
דניאל ג'ירד.
972502199465