איך ניתן לחיות עם אדם פוסט טראומתי?
הכותבת הינה לנה שיר דיאמנת מקריית אתא, מאמנת אישית/קריירה מוסמכת, מטפלת NLP ופרקטיקות גוף בטראומה וסטרס, מרצה לטראומה ושפת גוף. מה עובר על בני ובנות הזוג של אנשים טראומטיים ופוסט־טראומטיים, ולמה גם הם זקוקים להכרה, שפה ותמיכה. על כך ועוד בטור הבא...
לחיות עם אדם פוסט-טראומטי בבית.
יש אוכלוסייה אחת שכמעט ואינה זוכה לשיח ציבורי, למרות שהיא חיה בלב הטראומה יום אחר יום.
לא אלו שחוו את האירוע עצמו, לא מי שהיו תחת האזעקה, בתאונה, בתקיפה או באירוע מסכן חיים.
אלא מי שחיים לצידם.
בני ובנות זוג של אנשים שחיים עם טראומה או פוסט־טראומה לא עברו את הרגע המקורי, אך הגוף שלהם מתמודד יום־יום עם ההשלכות.
הם מתעוררים בבוקר לצד אדם דרוך, נרדמים ליד מישהו שמתקשה באמת להירדם, לומדים לקרוא סימנים קטנים, לזהות שינויי טון, להימנע מטריגרים, לשקול מילים, לוותר על צרכים, ולהתאים את חייהם למערכת עצבים אחרת.
והכאב הגדול ביותר הוא שלרוב הם אינם מרגישים שמותר להם להתעייף.
הטראומה שלא מדוברת: טראומה דרך אהבה
כאשר חיים עם אדם פוסט־טראומטי, החיים המשותפים מתחילים להסתובב סביב מצבו הנפשי והפיזיולוגי.
לא אומרים דברים מסוימים, לא הולכים למקומות מסוימים, לא מרעישים, לא מפתיעים, לא לוחצים, לא מבקשים יותר מדי.
בהדרגה, בן או בת הזוג נכנסים למצב הישרדות משל עצמם, לא מתוך פחד אלא מתוך אהבה.
זו אינה טראומה שנובעת מאירוע חיצוני, אלא טראומה שנכנסת הביתה דרך הקשר.
היא מתיישבת בזוגיות, בשגרה, במיטה, בשיחות הקטנות של סוף היום.
פתאום יש התפרצויות שלא קשורות לרגע הנוכחי, ריחוק רגשי שקשה להסביר, שתיקות ארוכות, צורך בשליטה או הימנעות, ורגעים שבהם האדם שמולך נוכח פיזית אך נעדר רגשית.
והצד השני שואל את עצמו בשקט, לפעמים שנים: מה עשיתי לא נכון, למה זה קורה, ואיך אפשר לעזור בלי להיעלם.
למה זה כל כך שוחק
פוסט־טראומה משנה את הדינמיקה הזוגית באופן עמוק.
אחד מבני הזוג מתמודד עם הצפה, קיפאון או הימנעות, והשני הופך לווסת, למגן, למתרגם של העולם.
לאורך זמן, כאשר אין מקום גם לכאב של בן הזוג שאינו הפוסט־טראומטי, נוצר עומס רגשי מסוכן.
זו אינה בעיה של חוסר אהבה, אלא של מערכת עצבים מותשת.
סימני אזהרה אצל בני זוג של טראומטיים
כדאי לעצור ולהתבונן אם מופיעים סימנים כמו עייפות רגשית עמוקה, ויתור קבוע על צרכים אישיים, תחושת בדידות בתוך הקשר, ירידה בשמחה, בחשק או בתקווה, כעס כבוש או אשמה מתמדת, או מחשבה חוזרת שצריך להיות חזק בשביל שנינו.
אלו אינם סימנים לחולשה או לכישלון זוגי.
אלו סימנים לכך שמישהו מחזיק יותר מדי לבד.
איך מדברים על טראומה בתוך זוגיות
זו אולי השאלה הרגישה ביותר, משום שבזוגות רבים פשוט לא מדברים.
הם מתנהלים.
העיקרון הראשון והחשוב ביותר הוא לא לנהל שיחות עומק בזמן הצפה.
כאשר אחד הצדדים דרוך, נסגר או מוצף, המערכת אינה פנויה לחשיבה אלא להישרדות.
במקום זאת, משפט פשוט כמו “אני רואה שקשה עכשיו, נדבר על זה כשיהיה לנו רגע שקט” יכול להיות מציל קשר.
העיקרון השני הוא לדבר על ההשפעה ולא על האשמה.
במקום אמירות מאשימות, נכון יותר לתאר את החוויה הפנימית, למשל כיצד סיטואציה מסוימת גורמת לתחושת בדידות או חוסר ביטחון בתוך הקשר.
ההבדל הזה משנה לחלוטין את האופן שבו מערכת העצבים קולטת את השיחה.
עיקרון שלישי הוא להפריד בין האדם לבין הטראומה.
משפט כמו “אני יודעת שזו לא אתה, זו הטראומה שמדברת עכשיו” מאפשר חיבור במקום מאבק.
ולבסוף, עיקרון קריטי שלעתים קשה ליישום אך הכרחי לקשר בריא: לתת מקום גם לבן הזוג שאינו הפוסט־טראומטי.
זוגיות אינה יכולה להחזיק לאורך זמן אם רק צד אחד רשאי להיות פגיע.
מותר להגיד שקשה, שמתעייפים, שזקוקים לתמיכה.
זה אינו אנוכי, זה חיוני.
מה קורה כשלא מדברים
כאשר השיח אינו מתקיים, נכנסים במקומו ריחוק רגשי, כעס שקט, בדידות בתוך קשר, ולעיתים פנטזיות על חיים קלים יותר.
לא משום שאין אהבה, אלא משום שאין כלים.
מסר חשוב לסיום
אהבה אינה אמורה להיות שדה קרב וגם לא תפקיד טיפולי סמוי.
בן או בת זוג אינם אמורים להחליף טיפול או להחזיק טראומה לבד.
כדי שזוגיות תוכל לשאת טראומה, היא חייבת לכלול שני אנשים שמערכת העצבים שלהם מקבלת תמיכה.
הבשורה הטובה היא שאפשר אחרת.
כאשר בני זוג מקבלים ידע, שפה וכלים, הם מפסיקים לקחת הכול אישית.
הם לומדים להבחין בין מה ששייך לטראומה לבין מה ששייך לקשר, לבנות גבולות רכים, לתקשר בבטחה, ובעיקר להחזיר גם את עצמם לתמונה.
אני לנה שיר דיאמנת, מאמנת אישית ומטפלת בסטרס וטראומה.
אני פוגשת יותר ויותר בני ובנות זוג שמחזיקים עולם שלם על הגב, בשקט, באהבה, בלי מילים.
הפינה הזו נועדה להזכיר שגם הם ראויים לנשימה, להכרה ולמרחב משלהם.
יש לכם עוד שאלות ללנה דיאמנת? לחצו כאן...
054-704-9338 לאתר שלי הפייסבוק שלי
| דברו איתנו ב | |
