”לילדים בתקופה הנוכחית חסרה מאוד הילדות עצמה”
ארנולד איחייב מוציא לאור ספר ילדים ייחודי בשם: ”סוד המפתח והכי גדול זה להיות קטן”, הכולל תובנות חכמות ומעשיות לחיים וציורים מרהיבים של הציירת ילנה סקריפצ`נקו מרוסיה
הסופר ארנולד איחייב מוציא לאור בימים אלו ספר ילדים חדש בשם "סוד המפתח והכי גדול זה להיות קטן" (גלילי הוצאה לאור). "שני הסיפורים בספר: "סוד המפתח" ו"הכי גדול זה להיות קטן" מצליחים להעביר בצורה חווייתית לילדים וגם להורים תובנות חכמות ומעשיות: לבחור בתבונה, לנצל היטב את הזמן, לפתוח לאושר את הדלת, לשמור על התמימות ולא למהר להיות גדולים. באמצעות סיפורים מקוריים, שחיבר ארנולד איחייב בכשרון רב, שעלילתם נעה בין חלום למציאות ושמלווים בציורים מרהיבים, שאיירה הציירת ילנה סקריפצ’נקו מרוסיה במהלך הסגרים של הקורונה. הספר עוצב ועומד על ידי סטודיו לב ארי ודרורית חן אחראית על העריכה הספרותית, על העריכה הלשונית ועל הניקוד בספר.
ארנולד איחייב עלה לארץ מאוקראינה בשנת 1995 והוציא לאור ברוסיה שלושה ספרים: "שלושה צדדים של הרוח", "הסיפורים של אבא" ו"הכוורת". הוא תושב שדרות, עובד כנגר, נשוי ליוליה ואב לארבעה ילדים: ליאל, מייקל, מירל ועילאי. הוא מספר על חבלי הלידה של ספרו החדש. "היה לי חשוב מאוד שבספר יהיו הרבה ציורים, כדי שהוא יהיה מספיק מעניין עוד לפני שיקראו אותו, ושהציורים יהיו יפים ומלאי חיים".
בספר יש שני סיפורים, שבהם מופיעות מחשבותיו של ארנולד על דברים שבהם נתקל פעמים רבות ביומיום. כך למשל, הסיפור ’הכי גדול זה להיות קטן’ מציג סיטואציה מוכרת להורים רבים: לשמוע מילדינו אומרים: ’אוף! מתי כבר אהיה גדול?’. לעומת זאת, הגדולים רוצים הרבה פעמים לחזור להיות שוב קטנים. מצד אחד, הגדולים יודעים ומבינים שצריך לחיות כמו ילד, לדעת לשמוח, ללמוד לסלוח ופשוט לאהוב את החיים, אבל מצד שני לא יכולים לעשות עם זה דבר.
בסיפור השני ’סוד המפתח’ היה חשוב לו להעביר מסר חשוב כאבא לארבעה ילדים: "לעתים קרובות אנחנו מלמדים את הילדים שהם צריכים ללמוד על מנת שכשיגדלו הם יהיו עשירים, בעלי כוח רב, אבל אנו פחות משתמשים במילים כמו: מאושר ובעל חכמה. בסופו של דבר, אף כסף לא שווה אם הגעת לסוף של הסיפור של עצמך מבלי שזכית לשמוע: ’אבא יכול הכל’, ’אבא הכי חכם’, ’אבא הכי חזק’ ועוד מחמאות בסגנון דומה".
ארנולד מודה כי "לילדים בתקופה הנוכחית חסרה מאוד הילדות עצמה. הם יודעים הרבה מאוד דברים שבגילם לא ידענו בכלל, אבל הם צריכים לחיות את הילדות ולא להעביר אותה בישיבה על הספה עם טאבלט או טלפון סלולרי ביד או מול מסך הטלוויזיה. למרות זאת, אני חייב לציין שלילדים כיום יש יתרון מאוד גדול שלנו לא היה כהוריהם. למדנו לקבל מה הם ירצו להיות כשיגדלו, ולא כיצד היינו רוצים לראות אותם. כך אנחנו לומדים לזהות את הפוטנציאל הקיים, והכי חשוב: לומדים להאמין בהם. כשאחד מילדיך אומר לך: ’כשאגדל אהיה ראש הממשלה’ או ’אטוס למאדים’, מתפקידך כהורה להאמין בו ולגרום לו להאמין ביכולותיו – גם אם אינך חושב שזה עתיד מספיק טוב בשבילו או שלדעתך הוא נסחף יותר מדי גבוה. זה לדעתי הדבר העיקרי שהיה חסר לנו בילדות".
הספר סוד המפתח והכי גדול זה להיות קטן מאת ארנולד איחיי
הוא זוכר לטובה את הילדות הייחודית באוקראינה ומודה שלמרות שהיו חסרים בה הרבה דברים בהשוואה להיום, "אולי דווקא זה מה שהכי יפה בה. כשאין לך דבר מסוים ואתה לא יכול להשיג אותו, לא נשארות לך הרבה אפשרויות – מלבד להכין בעצמך את הדבר הזה עם חבר או עם אח. באותה תקופה הילדים היו מכינים בעצמם את המשחקים: אקדח צעצוע, מטקות לפינג-פונג או קורקינט. אם להיות קצת פילוסוף, אז לא היה לי כלום ולמרות זאת היה לי הכל, דבר שרוב הילדים היום לא יכולים להבין אותו. לילדים כיום קשה להעריך את מה שקונים להם, ולא משנה כמה כסף שילמנו עבורו. הם מאבדים מהר מאוד את האינטרס לדברים כי האלטרנטיבה היום גדולה מדי וקלה להשגה. מספיק שילד יבקש צעצוע או משחק, וגם אם הוא יחכה לו במשך שבוע, במקרה הטוב כבר למחרת לא יזכור היכן הניח אותו ובמקרה הפחות טוב ישבור אותו כבר בהתחלה".
מה אתה זוכר מילדותך באוקראינה?
"גדלתי כילד די מופנם וחסר ביטחון, אך מאוד יצירתי ושמח. אני לא זוכר את עצמי יושב רגע אחד במקום ולא עושה כלום. העיירה שבה נולדתי וגדלתי הייתה דומה למושבים בארץ ובחלקה החקלאית שהייתה שייכת לבית שלנו הייתה גינת ירק ענקית, שבה גדלו כל סוגי הירקות ועצים מכל הסוגים שמהם לא הפסקנו לאכול. בחצר הבית הסתובבו תרנגולות, שהטילו בלול ביצים טריות בכל הגדלים ובצבעים שונים. לא היו חסרים לנו משחקים ויום שלם לא היה מספיק כדי לממש את כל הרעיונות ששמרת לעצמך במשך כל הלילה. היינו כל הזמן עסוקים בלחיות, בליצור ובלבנות – ולא רק לשבת סתם מול מסך הטלוויזיה. בית הספר היה במרחק של 40 דקות הליכה וכל הליכה אליו הייתה הופכת לחוויה אחת גדולה. בחורף היינו משחקים בשלג או גולשים על אגם שקפא ובשאר העונות היינו קוטפים את הפירות מהעצים שגדלו ברחבי העיירה. כילד לא היה דבר כיפי יותר מהחורף. גם כשבחוץ היה קור של מינוס 20 מעלות, לא היה לנו קר כי לא הפסקנו לזוז ולשחק. מכיוון שבבית לא היו ברזי מים, כשקמנו בבוקר נאלצנו לשפוך מים רותחים, שחוממו מראש, על ברז המים, שהיה בחצר ובעצם היה מקור המים היחיד. גם היינו מסתכלים על החלונות של הבית כדי לראות מה הטבע צייר עליהם בלילה".
ארנולד, שעלה לארץ עם משפחתו בשנת 1995 כשהיה בן 14, מודה כי התאקלמותו בארץ הייתה יחסית לא פשוטה. "עם כל אהבתי הגדולה לישראל, הרבה זמן לא הצלחתי למצוא בה את מקומי – עד שהתחתנתי עם יוליה ואז למדתי להסתכל על החיים בצורה שונה לחלוטין. יש שוני גדול מאוד בין ישראל לאוקראינה. שנה לאחר שעליתי ארצה אני ואחיי למדנו בפנימיות. אני למדתי בפנימיית קריית יערים ובהמשך בכפר הירוק שברמת השרון. כמו נערים רבים בישראל חיפשתי הרפתקאות ולכן התעקשתי לשרת כחייל קרבי במשמר הגבול. השנים שלמדתי בפנימיות תרמו לחיי, אבל כשאני אבא לארבעה ילדים אני מעדיף לראות אותם לידי, גדלים מול עיניי והולכים לבית ספר רגיל, לעזור להם בשיעורי הבית ולהיות כמה שיותר שותף בחייהם".
ארנולד החל לכתוב לאחר שנולדו ארבעת הילדים שלו ושל יוליה אשתו. "התחלתי לכתוב ספר למבוגרים בשפה הרוסית, אך בשלב כלשהו הפסקתי לכתוב מכיוון שלא הייתי פנוי לאותו סיפור והייתי עסוק בדברים אחרים כמו: סיפורי ילדים וטקסטים אחרים שהתחלתי לכתוב, כולל שירים עצובים שכתבתי בעברית. את הסיפור הראשון שלי לילדים כתבתי לאחר שילדיי ביקשו שאקריא להם סיפור לפני השינה. אני אוהב לכתוב לילדים כי כשמספרים להם משהו מצחיק, הם צוחקים כי זה פשוט מצחיק אותם, ללא כל קשר למקרה מסוים או לאסוציאציות. זה מה שיפה בסיפורי ילדים: הם פשוט אוהבים באמת או לא אוהבים באמת ותמיד יגידו לך את האמת. הכתיבה לילדים היא בעצם כתיבה לכולם, כשבין השורות אפשר למצוא פילוסופיה ותובנות והסיפור יכול להיות יפה וגם מצחיק, גם מבלי להשתמש במילים בוטות ובלשון הרע".
כיצד קשור עיסוקך המקצועי כנגר היוצר בעץ לכתיבה יצירתית?
"אני אוהב את החופש שבכתיבה. אדם לא צריך אישור ממישהו כדי לתת למוחו ליצור, אלא בוחר את הדרך ואת הסגנון שבהם הוא כותב. זה המוטו שמלווה אותי גם במקצוע שלי. רוב הזמן, למרות שאני יודע מה עליי לעשות, אני עדיין יכול לבחור באיזו דרך ובאיזה סדר אעשה זאת. יש הרבה חופש ויופי בעבודת הנגרות, ולמרות זאת הייתי רוצה להאמין שבעוד כמה שנים הכתיבה תהפוך למקצוע העיקרי שלי".
ארנולד מודה כי החיים בשדרות, הסובלת במשך שנים מירי טילים של ארגוני הטרור הפלסטינים בעזה, משפיעה לא רק על חייו ועל חיי אשתו אלא גם על הילדות של ילדיו. "בסופו של דבר, אף מקום כבר אינו בטוח היום. החיים בשדרות בסך הכל די טובים עם בתי מגורים ובתי ספר מוגנים. מדי כמה מטרים יש מקלטים לאורחים שמגיעים לבקר בעיר. מצד אחד עצוב שזאת המציאות, אך אם היא כבר כזאת, אז לפחות שתהיה כמו אצלנו".
לסיום, מודה ארנולד לכל מי שהיו שותפים למלאכת ההוצאה לאור של ספרו החדש. "אני מודה ליהורם גלילי, איש מאוד מיוחד, שזכיתי להכיר והוציא לאור את ספרי, לדרורית חן, שאחראית על העריכה, על ההגהה ועשתה הרבה עבודה כדי לנתב את הציירת כך שתגיע לצבעים הרצויים. הציורים בספר יצאו בעיניי מעבר למצופה ואותם איירה ציירת מאוד מוכשרת מרוסיה בשם: ילנה סקריפצ’נקו".
לרכישת הספר "סוד המפתח והכי גדול זה להיות קטן" מאת ארנולד איחייב:
https://www.facebook.com/Arnold291
עע.jpg)
