יושבת על המחוג - ביקורת על ספר הביכורים של שרה הל כהן
ככל שאנו מתרחקים מהמאורעות האימתניים שחלו בתקופת השואה, אני חשה צורך עז יותר ויותר לעלותו לדיון. על כן, כשקיבלתי את ספר השירה של שרה ה”ל כהן לא היה לי ספק שאתעמק ואכתוב אודותיו.
מאז ומעולם הייתי מחוברת לנושא השואה. ככל שאנו מתרחקים מהמאורעות האימתניים שחלו בתקופה זו, אני חשה צורך עז יותר ויותר לעלותו לדיון. על כן, כשקיבלתי את ספר השירה של שרה ה"ל כהן לא היה לי ספק שאתעמק ואכתוב אודותיו. שרה הינה בת יחידה להורים ניצולי שואה. אביה נפטר בהיותה בת שנתיים וחצי בלבד, ולאחר מכן אימה נישאה מחדש לגבר שאף הוא היה ניצול שואה, והלכה לעולמה בגיל 100. דבר זה היווה עבורה את הטריגר לשחרור הרגשות שגאו בה, ולכתיבת ספר שירה הראשון.
לספר חמישה שערים:
בשער הראשון – "מעגלים סגורים", מתארת שרה את מערכת היחסים המורכבת שחוותה עם הוריה, ובפרט מול אימה. כבר מכותרת זו אפשר להסיק שמדובר בקשר שלא ניתן לתקנו, שהרי הוא מתואר כ"מעגל סגור". סגירות זו קשורה לשתיקתה של האם לאחר המלחמה וחוסר יכולתה לשתף בזיכרונותיה. השתיקה מתוארת כדרך לשרוד ולהמשיך לחיות, תוך בלימת הרגש וזיכרונות העבר ("אם לא יודעים ולא זוכרים / לא מרגישים"). דרך מוכרת בה בחרו ניצולי שואה רבים לאחר הטראומות הרבות שחוו בימים חשוכים אלו. המעגל הסגור נקשר לא רק לזכרונות אלא גם לרגשותיה של האם. כך היא מוצגת כאישה שהקשיחה ליבה, אף למשפחתה שלה ("האהבה נותרה עמוק בתוכה / נלכדה ולא הייתה עוד", "לא מאהבה, מצורך נולדתי"). מוטיב האהבה מלווה אותנו גם בפרקי הספר הבאים. מוטיב נוסף ששזור לאורך פרקי הספר הוא "האוויר". מחד גיסא מתוארת תחושת המחנק האופפת את ביתה, כתוצאה מההסתרה והעדר הרגש, ומנגד מנסה הדוברת למצוא לעצמה "נתיבי אוויר" (לא הרפיתי מידך. יחד מצאנו נתיבי אוויר. / החזקתי אותך חזק בתוכי./ שמרתי עליך./ רציתי לספר לך ילדתי, על תמימותך ועל ילדותנו הכואבת. / נפש אחת לנו / אני לך ואת לי"). למרות התיאורים הקשים, שרה בוחרת לסיים חלק זה בשיר אופטימי יותר- "האישה והקברניט", שמעיד שעל אף הסגירות והמחסור באהבה, האפשרות לבחור בחיים אחרים בידיה ("רוצה לעזור, אומרת האישה/ עונה הקברניט: / קחי משוטים בידיך והשיטי חייך").
שיר זה מתממש כאשר שרה זוכה באהבת אמת ובונה קן משפחתי משלה, כפי שעולה משמו של השער השני– "ולא ביקשתי עוד". שכן כל שרצתה שרה הוא מה שכל אחד מאיתנו עורג לו – אהבת אמת פתוחה ופשוטה, אשר לא זכתה לה בילדותה והיא למעשה גם התיקון ("הכניסיני תחת כנפיך הרחבות / היה עבורי כל מה שלא היה לי / היה לי אבי חי והיה לי אם רואה ומצמיחה כנפיים"). בפרק זה מוצגת גם הדואליות – בין שימור העבר לצד הרצון לחיות את ההווה. דואליות זו באה לידי ביטוי גם במוטיבים שהוצגו בשער הראשון. בניגוד לתחושת החנק שהוצגה בפרק הקודם, כאן מתגלה היכולת והאפשרות לאהוב, לנשום ולהרגיש בחיים. אם כי, על אף תחושת האוויר ותחושת הביתיות, העבר קושר אותה אליו כ"קורי עכביש". שלא כבשער הקודם שנסגר בתקווה אופטימית ומעיד על אפשרות הבחירה, פרק זה נחתם באופן דרמתי, כאשר שרה חושפת את פטירת אהובה במפתיע. מכאן היא מזכירה לנו שגם במרחב הבחירה רב הנסתר על הגלוי, ולעולם אין לאדם שליטה מלאה בחייו.
כמו בכל תהליך של מוות, בו עובר האדם שנשאר בבדידותו שלבים שונים של אבל, כך מתארת שרה את רגשותיה בפרקים הבאים. בשער השלישי בשם "האוויר עומד מלכת" רצון הדוברת הוא לא לחוש את העולם ולא להרגיש, בדומה לרצונה של האם בשער הראשון ("הרכבתי משקפיים כהים / לא לראות / לא להרגיש."). תחושה זו אף מוחרפת עקב מגפת הקורונה ("חוששת ששוטר יעצור וישאל לאן/ ואני אענה: הולכת ברחובות חיי / נכנסת למבוכים ויוצאת / לא פוגשת אדם / חוזרת"). אך היא גם מבינה שבתקופת חיים זו היא "יושבת על המחוג" והחיים קצרים מכדי לשקוע בעצבות טוטלית, ועל כן בשער הרביעי הנקרא "בדידות" מתחילה להראות סממנים של תקומה ורצון להמשיך את החיים ("ואני יודעת הקרניים יפציעו בהדרגה, אתחמם לאורן"). שלב הקבלה וההשלמה עם הקיים מגיע לסיומו בשער החמישי והאחרון הנקרא "היא פה היא שם". אותה דואליות שהוצגה בפרק השני מתוארת ביתר שאת גם כעת – מחד, הקושי לשאת את העבר ומנגד הידיעה שהצליחה למממש את יעודה, ללדת ילדים וליצור המשכיות ("גם אצטרובל שנשר/ הגיע זמנו/ זרעיו הנופלים יצמיחו", "השגת יעדיך, השארת חותמתך"). ידיעה זו לצד היכולת לפרוק את שעל ליבה בכתביה, הן המאפשרות לה לכתוב את רשומון חייה, לאהוב ולהיות נוכחת ברגע, על אף נסיבות חייה העקלקלות.
השיר שמופיע בגב הספר:
עיצוב עטיפת הספר: אלה רסקין.
תצלום העטיפה: גבי דגן
עע.jpg)
