עע.jpg)
שקוף בחזית - איך אפשר לתמוך בהלומי קרב בלי לפגוע בעצמאות שלהם?
מאמר זה מבוסס על הידע המקצועי של ירון אנטניר, מספר סיפורים ויוצר מופעי הסיפור: שקוף בחזית, מופע שזוכה להמלצות רבות ברחבי הארץ. למה לפעמים הרצון להגן על הלומי קרב דווקא גוזל מהם את השליטה, ואיך שאלה אחת פשוטה יכולה לשנות את הכול? על כך ועוד בטור הבא...
*כותב המאמר, ירון אנטניר, מספר סיפורים ויוצר מופעי הסיפור: שקוף בחזית, זוכה ללוות מטופלים רבים ולקבל הערכה רבה בקרב קהילת מספרי הסיפורים. פעילותו הענפה וידע החיים שצבר הינם השראה רבת ערך עבור אנשים רבים.
כשאכפת מדי – האם אנחנו לפעמים שוכחים לשאול?
מאז שהתחלתי לספר את הסיפור שלי בגלוי, משהו השתנה.
אנשים כבר לא רואים רק את ירון. הם גם יודעים שאני הלום קרב, מתמודד עם פוסט טראומה, ומגיע לעיתים עם לואיס, כלב השירות שלי. הידיעה הזו יצרה סביבי הרבה יותר רגישות, ואני חייב לומר – היא גם מרגשת אותי.
פתאום שואלים אותי שאלות שלא שאלו בעבר.
"יהיה שם הרבה רעש, זה בסדר מבחינתך?"
"יש הרבה אנשים באירוע, אתה בטוח שתרצה להגיע?"
"לא יהיה לך קשה?"
"יש משהו שאנחנו יכולים לעשות כדי להקל עליך?"
ויש גם מצבים שבהם אנשים אפילו לא שואלים. הם מחליטים בשבילי.
לא מזמינים אותי לאירוע מסוים כי הם חושבים שיהיה לי קשה.
משנים תוכניות בלי לשתף אותי.
נמנעים מלבקש ממני להשתתף בפעילות, רק כדי שלא אצטרך להתמודד עם משהו שעלול להיות מאתגר.
אני יודע שהכול נעשה מתוך מקום טוב.
מתוך אכפתיות.
מתוך רצון אמיתי להגן עליי.
ואני מעריך את זה מאוד.
אבל יש כאן נקודה עדינה שחשוב לי לשתף.
נפצעתי במלחמת לבנון בשנת 1982.
הפציעה הייתה אמיתית כבר אז, אבל במשך יותר מארבעים שנה לא הבנתי שהיא קיימת.
לא ידעתי שאני מתמודד עם פוסט טראומה.
חשבתי שמשהו בי פשוט לא בסדר.
שאני עצבני מדי.
שאני דרוך מדי.
שאני מגיב בצורה מוגזמת למצבים מסוימים.
לא היה לי שם למה שעובר עליי.
לא הייתה לי שפה להסביר לעצמי את התחושות.
ורק בשנת 2023 קרה משהו ששינה את החיים שלי.
לראשונה הבנתי שלא הייתי מקולקל.
הייתי פצוע.
מאותו רגע התחיל תהליך השיקום שלי.
לא משום שהפציעה נעלמה.
אלא משום שסוף סוף הבנתי אותה.
ההבנה הזו שינתה הכול.
היום אני מכיר את עצמי הרבה יותר טוב.
אני יודע לזהות מצבים שעלולים להציף אותי.
אני יודע מתי כדאי לי לקחת רגע לעצמי.
אני יודע מתי לבקש התאמה קטנה שתאפשר לי להשתתף בלי להיפגע.
ואני גם יודע מתי לומר לעצמי: "היום אני מסוגל."
לא כל רעש מפחיד אותי.
לא כל קהל מציף אותי.
לא כל מקום הוא טריגר.
בדיוק כמו כל אדם אחר, יש ימים טובים יותר ויש ימים פחות.
לכן, כשהסביבה מחליטה בשבילי, גם אם מתוך כוונה טובה, אני מרגיש שלוקחים ממני משהו חשוב מאוד – את זכות הבחירה.
אחד הדברים שהפוסט טראומה גזלה ממני במשך שנים היה תחושת השליטה.
דווקא היום, כשאני מחזיר לעצמי את השליטה על החיים שלי, חשוב לי שגם הסביבה תאפשר לי לבחור.
אני לא מבקש שיתעלמו מהפציעה שלי.
להפך.
אני שמח שאנשים מודעים אליה.
אני שמח שאכפת להם.
אני שמח שהם רוצים להקל עליי.
אבל אני מאמין שיש דרך אפילו טובה יותר.
במקום להחליט בשבילי – לשאול אותי.
שאלה אחת פשוטה יכולה לעשות הבדל גדול.
"ירון, איך יהיה לך הכי נוח?"
השאלה הזו מעבירה את האחריות אליי.
היא מכבדת אותי.
היא לא מתעלמת מהפציעה שלי, אבל גם לא מגדירה אותי באמצעותה.
היא מאפשרת לי לבחור.
לפעמים התשובה תהיה: "כן, אשמח שתעזרו לי."
לפעמים אומר: "אין צורך, אני מסתדר."
ולפעמים אחליט לוותר.
אבל זו תהיה הבחירה שלי.
יש רגעים שבהם אני מחייך לעצמי ואומר: "לפעמים בא לי לחזור להיות פצוע שקוף."
לא כי אני מתגעגע לימים שבהם הסתובבתי בלי להבין מה עובר עליי.
ולא כי אני רוצה להסתיר שוב את הפציעה.
אלא כי לפעמים אני מתגעגע לכך שפשוט ראו את ירון.
בלי לחשב כל משפט.
בלי לחשוש מכל צעד.
בלי ללכת על ביצים.
אבל מיד אחר כך אני נזכר כמה דרך עברתי.
כמה חשוב שהעולם ילמד להכיר גם את הפציעות שאי אפשר לראות.
היום אני לא רוצה להיות פצוע שקוף.
אני רוצה להיות אדם שרואים את הפציעה שלו, אבל לא נותנים לה להסתיר את האדם שמאחוריה.
אם יש מסר אחד שהייתי רוצה שכל מי שפוגש אדם עם פוסט טראומה ייקח איתו, הוא פשוט מאוד:
אל תניחו שאתם יודעים מה נכון עבורו.
אל תרחמו עליו.
ואל תוותרו עליו מראש.
פשוט תשאלו.
לפעמים, דווקא השאלה הקטנה הזו היא הדרך הגדולה ביותר להעניק כבוד, עצמאות ותחושת בחירה לאדם שמולכם.
ירון אנטניר
נכה צה"ל – הלום קרב
מספר סיפורים מהבמה ומהלב
יש לכם עוד שאלות לירון אנטניר? כנסו!
ליצירת קשר: 052-510-5100
| דברו איתנו ב | |
| רוצים עוד פרטים? כנסו! | |
