אנטי שמות –ד”ת עם שיר לפרשת שמות תש”פ – אפרים אורן
הספר אותו התחלנו לקרוא השבוע נקרא, ולא בכדי – ספר שמות: ”וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה: רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה, יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִן, דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר... וְיוֹסֵף.” ואולם לאחר אידיליה של כמה פסוקים אנו נזרקים ישר לתוך סאגתהשיעבוד, הסבל, עבודת הפרך וההתעללות
כשרצו הנאצים ימ"ש לסמן את היהודים כתת-אדם הם מחקו לנו את השמות. סימון המספרים וחקיקתם על הזרוע הפכה להיות סימון ההיכר של אסירי מחנה אשוויץ וביטאה יותר מכל את דה-ההומניזציה של היהודים. מחיקת הסממן האנושי הכל כך בסיסי המייחד אותנו ביחס לאחרים – השם שלנו. ’לכל איש יש שם’ אומר השיר, אך לרבבות, רבבות יהודים שנספו, אין לדאבון לב, אפילו שם. אבא שלי שיאריך ימים, נפגש פעם אחת ויחידה עם משפחות הוריו שבפולין. הוא היה בגיל שלוש, ובאחת התמונות הוא מצולם עם גבר בשנות ה-30 לחייו, כנראה אחד הדודים. הייתה זו שנת 1935, אבא ומשפחתו חזרו לצרפת שם גרו, ואילו הדוד ושאר המשפחה נשארו בפולין. איש אינו יודע, עד היום, מה היה שמו.
הספר אותו התחלנו לקרוא השבוע נקרא, ולא בכדי – ספר שמות: "וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה: רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה, יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִן, דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר... וְיוֹסֵף." ואולם לאחר אידיליה של כמה פסוקים אנו נזרקים ישר לתוך סאגתהשיעבוד, הסבל, עבודת הפרך וההתעללות. מעבר למעשים מתוארות גם הרגשות של המצרים כלפי עם העבדים: "וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", תחושת מיאוס וגועל כלפי העברים–תחושה שאיפשרה את ההתעמרות, עד לשיא שבו הוכרזה גזירת הפתרון הסופי: "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָלעַמּוֹ לֵאמֹר: כָּלהַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ."
והנה, בכל סיפור השיעבוד, איננו מוצאים שמות, לא פנים ולא סיפורים אישיים. הדיווח הוא לקוני וכוללני, כל העם כישות אחת: "וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים,וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת, וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ", או כקבוצה אחידה: "וַיְמָרְרוּ אֶתחַיֵּיהֶם ... אֵת כָּלעֲבֹדָתָם אֲשֶׁרעָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ". יוצאות מגדר זה שתי המיילדות אשר מזוהות בתורה: אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה– הללו נצטוובתחילה לבצע בעצמן את גזירת השמדת התינוקות הזכרים, ללא ידיעת האימהות. למרבה ההפתעה להוציא סיפור זה, אין לנו כלל מידע על אותן שתי מיילדות אמיצות, שהרימו את נס המרד נגד גזרת פרעה ואף זכו על כך לשכר.הגישות המדרשיות טוענות כי מדובר בשתי נשים מוכרות (כמובן יש מחלוקת מי בדיוק...) והשימוש כאן הוא בשמות מושאלים, שמות על שם המקצוע והתפקיד –שיפור הוולד והפעיה לעברו. יש מפרשני הפשט, לעומת זאת,המפרשים שמדובר על נשים מצריות – שתפקידן היה ליילד את העבריות.
כך או כך, המיילדות אכן זכו להיזכר בשמן, כי לא היו חלק מאבק-האדם שנרמס תחת גלגלי מכונת השיעבוד המצרית. כי גילו רצון פרטי והתנגדות לגזרות המלך.ואילו לשאר רבבות העבדים העבריים, לא היה שם. לא היה להם קיום ייחודי-ספציפי, רצון אישי, שאיפות ויכולת של חירות כדי להוציא אותם לפועל.
***
המעיין בפרק ב’ של הספר, ישים לב שגם בסיפור הולדתו של הגואל – לא נזכרים שמות הגיבורים או למעשה, הגיבורות, הנה כך נאמר: "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִיוַיִּקַּח אֶתבַּתלֵוִי. וַתַּהַרהָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן...וַתִּקַּחלוֹ תֵּבַת גֹּמֶא... וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד... וַתֵּתַצַּבאֲחֹתוֹ, מֵרָחֹק לְדֵעָה מַהיֵּעָשֶׂה לוֹ. וַתֵּרֶד בַּתפַּרְעֹהלִרְחֹץ עַלהַיְאֹר... וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶתהַיֶּלֶד, וְהִנֵּהנַעַר בֹּכֶה. וַתַּחְמֹל עָלָיווַתֹּאמֶר:מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה". כולנו למדנו מגיל צעיר במי מדובר: עמרם ויוכבד ההורים, מרים האחות, ואפילו לבת פרעה יש שם מקראי: בִּתְיָה, כמסופר בספר דברי הימים א’ (ד, יח). אך כאן בתוך סיפור השיעבוד, הם כולם א-נונימיים, מחוסרי-שם, חלק מההוויה של העבדות, ההוויה האנטי-שמית, שיצרו המצריים כלפי בני ישראל במצרים.
***
כמורה, אני נפגש מדי שנה עם כיתות חדשות, תלמידים שאינם מוכרים. קשה להסביר זאת, אבל כל עוד אינך מכיר את תלמידי ותלמידות הכיתה בשמות שלהם, אינך מרגיש בטוח בהובלת הכיתה. אתה מלמד את השיעור, מעביר את החומר כנדרש – אבל אינך מרגיש שאתה באמת מגיע אל התלמידים, מצליח להשפיע עליהם, ללמד אותם. חולפים שבועות ארוכים ולעיתים חודשים –ואז לפתע חל המפנה, לפניך כבר לא רק כיתה עם דבוקת פרצופים מטושטשים, לפניך שמות: יוסי, דן ומשה, אופיר ואיצי, אלה, דנה, יסמין ומיכל – אתה מחבר שם לפרצוף, לקול, לפעמים גם לצעדים, להתנהגות, לסגנון חשיבה – לאישיות. אתה הופך ממעביר חומר– למורה ומחנך. בעזרת השם.
***
בת פרעה מחוללת את המהפך הגאוליכשהיא קוראת לילד (שכבר מלאו לו שלושה חודשים!) בשם בעל משמעות: "וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה, וַתֹּאמֶר: כִּי מִןהַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ", הילד המשוי מן המים הפך להיות לימים המושה הגדול של כל עם ישראל מתוך הבוץ והטיט של השיעבוד. כשיעמוד עוד כך וכך עשרות שנים נוכח פני הא-להים, במעמד הסנה, ויקבל את שליחות הגאולה, הוא יברר דבר ראשון: "הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶלבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱ-לֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם, וְאָמְרוּ-לִי מַהשְּׁמוֹ? - מָה אֹמַר אֲלֵהֶם?!". כדי להתחיל תהליך של גאולה, אף א-להים בעצמו צריך להזדהות בשם: "זֶהשְּׁמִי לְעֹלָם, וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר". ובפרשה הבאה, רגע לפני עשרת המכות, מתעכבים לכמה וכמה פסוקים של פירוט שמותיהם של בני ישראל, הסבים, הילדים, הנכדים שעוד ייולדו בהמשך. רק עם נדונית השמות הללו, יכולים משה ואהרון לגשת ולדבר עם פרעה, להוציא את עם ישראל מבין המצרים למרחבי החירות והגאולה.
הגלות היא אנונימית, אנטי-שמות
קיום עדרי חסר אבחנה ומהות פרטית.
ספר הגאולה, כפי שקורא לו הרמב"ן
ספר הגאולה של כל אחת ואחד מאיתנו
נקרא ספר שמות.
***
***
שמרית אור כתבה שיר נוקב עלינו ועל שכנינו-יריבינו, גם הם צאצאי אותו שם. יהודית רביץ הלחינה ומבצעת בלהט מחאתי. הלוואי שגם בצד השני של מתרס בני-שם, יהיה לקריאה הזו הדהוד: והמלה אויב / והמלה אוהב // קרובות עכשיו כל כך.
