עע.jpg)
יש סיפורים שבזכותם את מתקרבת לעצמך
חנה מוניץ, לשעבר המנכ\"לית המיתולוגית של האופרה הישראלית, הוציאה לאור קובץ סיפורים מרתקים בספרה שייקספיר בחוף גורדון (הוצאת בית-עקד ספרים)
"עבורי הסיפורים שכתבתי הם כמו חלומות ומבטאים כל מה שאנו לא מרשים לעצמנו לחשוב במציאות וכל מה שאנו לא מאחלים לעצמנו. באמצעותם אפשר לשחרר החוצה את כל השדים שרוחשים בתוכנו, שעורנו מכסה עליהם ולא רואים אותם באור יום. אך כשמגיע החושך ואתה מרים את המסך השדים האלה יוצאים מכל החריצים והסדקים מעורך ומתחילים לרקוד את ריקודיהם המטורפים. זה למעשה כמו זום אין, מצלמה שנכנסת לך לחיים ומנסה להסביר איפה הכל התחיל ולמה הייתי צריכה לברוח כל כך רחוק".
כך אומרת חנה מוניץ, שלאחר 32 שנים שבמהלכן עבדה באופרה הישראלית, מרביתן כמנהלת כללית, כשהאופרה הייתה כל עולמה, הוציאה לאור קובץ סיפורים מרתקים בספרה הראשון "שייקספיר בחוף גורדון" (הוצאת בית-עקד ספרים). היא מודה כי בספרה יש מעט מאוד יסודות ביוגרפיים מחייה, מלבד הסיפור האחרון "אפיזודות" המתאר את ילדותה, הסיפורים עוסקים באותם נושאים שבהם עוסקים החיים עצמם: אהבה, מוות, פרידה, תשוקה ומשפחה, ובהם יש סיפורים אישיים, משפחתיים, חברות, בגידה וסיפורים שפוחדים מהם. "רוב הסיפורים בספר משאירים מרחב לבעלי הדמיון שבינינו ליצור סיפורים משלהם וכמובן להשלים בעצמם את הפרטים החסרים. בעיניי סיפורים או ספרים הם עניין תרבותי. יש סיפורים שמרחיקים אותך מעצמך כשאת לוקחת חופש מעצמך, ויש סיפורים שבזכותם את מתקרבת לעצמך ואז את מגלה דברים שלא כל כך רצית לזכור", אומרת מוניץ.
היא מגלה כי הגיבורים בסיפוריה עושים כל מה שהיא לא עושה או לא יכולה לעשות "מכיוון שיש להם פחות עכבות. הגיבורים בסיפוריי מזכירים דמויות אמיתיות או דומים לדמויות אמיתיות, אבל לא דומים לאף דמות. לא הייתי כותבת את הספר הזה כל עוד הוריי היו בחיים. אבא שלי נפטר ממזמן ואמא שלי נפטרה לפני כעשר שנים. זה למעשה שיחרר אותי מהחשש לפגוע בהם חס וחלילה. זו גם אחת הסיבות לכך שלא כתבתי בסיפורים על בעלי, על הילדים או על הנכדים שלי".
חנה מוניץ נולדה בשנת 1946 במחנה עקורים בגרמניה להוריה, חווה וחיים, שנולדו בפולין והכירו אחרי שחרורם ממחנה ההשמדה אושוויץ. היא והוריה חיו במחנה העקורים עד שהייתה בת שנתיים וחצי, ואז עלו לישראל והתגוררו במעברה בעפולה, שם התגוררו במשך כמעט חמש שנים. מציאות לא פשוטה זו מתוארת בסיפור האחרון "אפיזודות" המופיע בספרה החדש, שבו היא מתארת בארבע אפיזודות את ילדותה הלא פשוטה, ואף כוללת תיאורים אותנטיים מהימים הראשונים של הקמת המדינה.
כך למשל היא כותבת באפיזודה הראשונה בסיפור המתאר את ילדותה חדרון של מטר על מטר עשוי לוחות עץ אכולי תולעים, גג של פח גלי מעל, בור ספיגה בתוך רצפת בוץ ודלת פח שנסגרת עם מסמר מכופף, ומתארת כי "זה היה חדר השירותים שעמד בחצר בין טור צריפים אחד למשנהו. חדרון שירותים אחד לשמונה משפחות. כולם אנשים תמהים ומבולבלים שזה לא מכבר נעקרו מהתופת, שאיבדו את משפחותיהם, שאיבדו את אנושיותם, חשוכי שפה, חסרי השכלה, חסרי חינוך, חסרי עידון, קשי יום. מרביתם פגועים פיזית ונפשית. אנשים שארזו שאיפותיהם במזוודה קטנה ועלו לארץ החלומות".
את לילותיהם של שוכני המעברה שבה חיה בילדותה היא מתארת באותו סיפור כ"לילות פרוצים, זו ממלכת הסיוטים. השטן ואיתו כל הליליות יוצאים ממאורותיהם האפלות ופורצים במחולות בלהה היישר מן הגיהנום והדיירים צורחים בבעטה. אין מנצח והתזמורת משתוללת"
מוניץ אומרת בגילוי לב כי החיים בבית עם הוריה לא היו פשוטים. "הייתי בת יחידה, שלמעשה הייתה פיצוי עבור הוריה עבור כל מה שעברו. גם ציפיותיהם האחד מהשני לעולם לא התממשו בשל הפער הגדול יחסית של שנים שהיה ביניהם. הם ציפו להקים משפחה חדשה אבל זה לא הצליח. אמא שלי אמרה ובצדק שאף אחד לא יצא נורמלי משם, מאושוויץ", היא מספרת.
בעקבות זאת נאלצה כבר מגיל צעיר לברוא לעצמה עולם שונה לחלוטין, שלימים בזכותו הצליחה להעפיל לפסגת התרבות הישראלית. "כשהגעתי לגיל בת המצווה אבא שלי קנה לי פטיפון ושני התקליטים הראשונים שקניתי היו ’נישואי פיגרו’ מאת אמדאוס מוצרט והבלט ’חלום ליל קיץ’ מאת פליקס מנלדסון. אף אחד בבית לא ידע מה זו אופרה וגם לא הייתה לי הכנה לכך. כך כילדה נאלצתי להמציא לעצמי עולם שבו אני יכולה לתפקד. זו הייתה תגלית בשבילי ומקור להתחברות לעולם אחר, שעד אז לא הכרתי בבית וריתק אותי מאוד".
בהמשך עברה עם משפחתה להרצליה, ובצבא שירתה בנח"ל מכיוון שרצתה לשרת רחוק מהבית. לאחר שחרורה מהצבא למדה באוניברסיטת תל אביב ומהר מאוד החלה לעבוד בתיאטרון הקאמרי, בבימת השחקנים, בצוותא ושוב בקאמרי. כשהוקמה האופרה בשנת 1985 היא הצטרפה אליה, ועשר שנים לאחר מכן, כשנפתח המשכן לאומנויות הבמה בתל אביב הפכה למנהלת האופרה עד תחילת 2017.
היא אחראית, בין היתר, על מיזמים שונים באופרה הישראלית ובמשכן לאמנויות הבמה תל אביב כמו: המופעים המוזיקליים לילדים של ניצה שאול, מופעי מחול, ג’אז, קונצרטים שבהם השתתפו זמרי אופרה לצד זמרים ישראלים מזרחיים שכל אחד מהם שר שירים אחרים: אלי לוזון, אביבה אבידן, מרגלית צנעני, זהבה בן ועוד. למופעי האופרה הקפידה להזמין תושבים משכונת התקווה יחד עם אנשים מאגודת הידידים של האופרה, זאת במטרה ליצור אינטגרציה בין כולם.
כל זאת לצד עבודתה העיקרית בהפקות ענק בשיתוף פעולה עם בתי האופרה החשובים בעולם כמו: הסקאלה במילאנו, המטרופוליטן בניו-יורק, בתי האופרה בלונדון, בפריז, המדריד, בווינה, במוסקווה, כולל פסטיבלים כמו: ורונה, ברגנץ וזלצבורג. אין מקום בעולם שבו לא הכירו או לא שמעו בזכותה על בית האופרה בתל אביב. היא אף הביאה לארץ אמנים דגולים כמו: פרנקו זפירלי, דניאל אורן, ולרי גרגייב, ולצד אלה הפיקה הפקות ענק ברמה בינלאומית במצדה, בירושלים, בעכו ובכל אתר ברחבי הארץ.
מוניץ מודה כי כשהיא נשאלת האם אינה מתגעגעת לתפקידה המיתולוגי, היא משיבה שאין לה נוסטלגיה ושהיא נהנתה מכל רגע, גם כשסבלה. "יש בי מעין צניעות, שאחרי שנים רבות בתפקיד זה גרמה לי לפנות את מקומי לאנשים המוצלחים של הדור הבא. אף פעם לא לקחתי את עצמי כל כך ברצינות, אם כי את התפקיד שלי לקחתי מאוד ברצינות".
לעולם היא לא תשכח כיצד בזמנו הייתה חלק מהקמת האופרה הישראלית יש מאין, שלוש שנים אחרי שהאופרה הקודמת נסגרה. "רציתי להפוך אותה לאופרה נגישה לכולם ובעיקר לילדים, לצעירים ולאנשים מהפריפריה שלא היו יכולים להרשות לעצמם אליה. זה נעשה באמצעות פרוייקטים כמו: אופרה לקטנטנים מגיל שנתיים, אופרה בפואיה לפעוטות, אופרות לילדים, אופרה במתנ"סים כמעט בכל יישוב כמו: מעלות, נתיבות, עפולה, שדרות ובמקומות שבהם לא שמעו על אופרה מימיהם ולעשות יחד איתם הפקות", אומרת מוניץ.
פרויקט "האופרה במצדה" שאותו הובילה בהצלחה רבה במשך שנים, הפך לפרויקט ידוע בארץ ובעולם וקידם משמעותית את שמה הבינלאומי של האופרה הישראלית. לאירועים שנערכו במסגרתו הגיעו אנשים רבים מחו"ל, לא רק יהודים, שרכשו במיוחד כרטיסים כדי לחזות במופעי אופרה ברמה גבוהה שבה השתתפו המקהלה, התזמורת של האופרה וסולנים בינלאומיים מרחבי העולם. "הרעיון התחיל בצורך לנגישות לאופרה עבור כולם. זו הייתה אחת המטרות הכי חשובות שלי כשניהלתי את האופרה הישראלית: לקדם אותה ולהביאה למודעות כך שלא יהיה בית בישראל שלא יידע או ישמע מהי אופרה", היא מציינת.
היא החלה לכתוב את הספר "שייקספיר בחוף גורדון" קצת לפני תקופת הקורונה. לאחר שיצאה לגמלאות התחילה להשתתף בסדנאות כתיבה אצל אשכול נבו, רעות אקשטיין ודרור משעני. כך הגיעה במקרה דרך חברה מקורס ברידג’, שבו היא עוסקת במלוא הרצינות מזה שנים, לסדנת הכתיבה של המשוררת והסופרת ציפי שחרור, שם עודדו אותה המשתתפים והמשתתפות בסדנה להוציא לאור ספר עם הסיפורים המרתקים שכתבה. "נהניתי מאוד מהתהליך עד כדי כך שלא היה אכפת לי אם הספר ייצא לאור או לא", היא מגלה.
עורכת הספר, המשוררת, הסופרת והעורכת ציפי שחרור, כתבה בכריכתו האחורית, בין היתר: "אני מודה - התקשיתי לבחור ציטוט אחד מתוך 21 הסיפורים בספר שלפניכם, לפתוח בו את דבריי כעורכת הספר שעולם ומלואו בו בזעיר אנפין של הז’אנר הסיפורי. כל אימת שמסתיימת קריאת סיפור, נדמה שהוא הטוב ביותר באסופה, אך במעבר לסיפור הבא אחריו וכן הלאה, עד אחרון הסיפורים, ניכר כי כולם ובקנה אחד, מרתקים, כתובים בקפידה ובדייקנות, מכמירי לב ומלאי קסם. הסיפורים בספר ריאליסטיים במהותם, נוקבים, ישראליים, תל אביביים, אף שממריאים לעיתים אל מחוזות אירופיים. אבל הכול מתחיל כאן בשכונות, לחוף ימה של תל אביב הקטנה, ואף מאוחר יותר כשהיא מגביהה אל גורדי שחקים ודירות גג מנותקות. אך מכמירי לב הם אלה הנותרים מאחור, שנדמה כי נשכחו בתוך דירות קטנטנות, בחדרי כביסה, בחדרי מדרגות צרים וכבויים ובכניסות לדירות שמאחורי דלתותיהן סודות אפלים בלב ילדים, וניצולי שואה המגיעים מן התופת אל מדינה בחיתוליה שלא ידעה כיצד להכיל את גודל אסונם... ואף על פי כן לא נפקד מקומה של האירוניה. היא צצה מכל סיפור, כמו מים שסטו ממסלולם, יוצרים מקוות חדשים ונמהלים ב’קמח’ הנכון, ליצור את ’לחם’ הסיפור המדויק".
| דברו איתנו ב | |
| רוצים עוד פרטים? כנסו! | |
