”אנחנו רוצים להמשיך לחיות”
הם מתגוררים בדירות במודיעין ובתל אביב, מוצאים עבודה בחצרות של בתים, כשוטפי כלים ואצל קבלנים ולא רוצים לשוב למולדתם. הצד שלהם
נושא הפליטים הסודנים לא יורד מהכותרות בשבועות האחרונים. מצד אחד, חצי מהעם בטוח כי הם חייבים לחזור לארצם ואין שום מניעה בכך כיוון שהם חבית נפץ שעלולה להתפוצץ בכל רגע, ואילו חצי העם השני מסתכל להם בלבן של העין ומגלה אנשים שברחו מהתופת בארצם והצליחו ליצור לעצמם חיים בארץ אחרת, למרות הקשיים הרבים.
22 אנשים בדירת 3 חדשים
אני פוגש את ק’, בן ה-22 באחד הפארקים בעיר. הוא ממתין לחבריו שהלכו לקנות בקבוק קולה במרכז המסחרי הסמוך. בהתחלה הוא נרתע כשהוא מבחין בי מתקרב אליו. הוא ישר שואל למגננה: "עבודה"? אני עונה לו באנגלית שבאתי לומר לו שלום. הוא מבקש שאפנה אליו בעברית. ארבע שנים עברו מאז ק’, עלה לישראל יחד עם אחיו לישראל מדרום סודן. את הוריו ושתי אחיותיו הוא איבד בטבח הנוראי שארע בארץ מוצאו. מאז ועד היום הצליח ללמוד איך לדבר עברית בצורה חלקית, עם שגיאות על ימין ועל שמאל.
את השפה החדשה למד ברחוב. "היינו צריכים לשחד את השוטרים המצריים", נזכר ק’ במסע לישראל: "כל הכסף שהיה להורים בבית הלך למבריח שעזר לנו לעלות לישראל. היינו חמישה עשר צעירים והיה לנו אוכל שמספיק לשבוע, אבל זה ארך יותר משבוע, כמעט חודש וחצי". לדבריו חלק מהמסע עבר עליהם באוטובוסים רעועים, ובחלק מהמסע הם נאלצו להתחבא בבורות שחפרו באדמה. כשעברו את הגבול, למזלם חיילי צה"ל שמחזקים את הקו עם גבול מצריים, לא הבחינו בהם, והדרך לתל אביב סימנה את סוף המסע. "אמרנו לנו שבישראל יש אנשים טובים, ושרק שם יסכימו לנו להיות ולא יהרגו אותנו כמו במדינות אחרות באפריקה ובאסיה", הוא נזכר.
ק’ ואחיו החלו לעבוד בדרום תל אביב אצל קבלנים שהיו אוספים אותם לעבודות ומחזירים אותם לתחנה המרכזית. בתחנה המרכזית הם התגוררו בשכירות יחד עם עוד עשרים דיירים בדירה של שלושה חדרים: "זה היה כמו לחיות בגיהנום. כל דבר שהיית שם בצד היו גונבים לך, ישר נעלם. לא יכולת להאמין למי שגר איתך. רק פעם בשבוע כל אחד היה מתקלח".
"התגובות כלפינו נוראיות"
לפני כחודשיים שמעו ק’ וחבריו על העיר מודיעין. קבלן שנקשר אל ק’ וחבריו הציע להם לעבור לגור בדירה בשכירות בעיר ובתמורה לשלם לו אחוז משכרם כל חודש, כדי לכסות את הוצאות השכירות. במודיעין חלקם השתלבו בעבודות סבלות אצל חלק מהקבלנים שהם חבריו של הקבלן שהביא אותם לעיר וחלקם השתלבו כשוטפי כלים בבתי קפה ומסעדות בעיר. "אנחנו פה כי אנחנו רוצים להמשיך לחיות", הוא אומר וממשיך: "בתל אביב עוד כמה חודשים לדעתנו כבר הסודנים והארתיראים יתחילו לרצוח אחד את השני.
אין עבודה לכולם, יש בעיה, לאנשים אין אוכל ואין תרופות ואנשים כבר מתחילים ללכת מכות על אוכל, ובקרוב ירצחו אחד את השני". על גל הדיבורים שנשמע לאחרונה וכן המחאות שנשמעו כנגד הפועלים הסודנים והארתיראים הוא אומר: "ההורים שלי ואחיות שלי נרצחו בסודאן. גם הסבא והסבתא של ישראלים נרצחו באירופה. אני לא מבין למה כועסים עלינו".
ש: אומרים שאתם מהווים אימה על נשים וילדים שמסתובבים בתל אביב ובמודיעין. "מה אני יכול לעשות להם? אני כמוך, הנה מדבר איתך כמו חבר ולא מרביץ לך או אוכל אותך. אני בן אדם כמוך וכמו כולם פה", הוא אומר חבריו שהלכו בזמן שיחתנו למרכז המסחרי מתקרבים אלינו. בהתחלה הם מדברים בשפה מוזרה שמזכירה ערבית ואז הם משתכנעים שאני בסדר וממשיכים לדבר איתי. לאורך כל הראיון אני לא מעז לספר שאני עיתונאי, שמא יכעסו, יעלבו או יתקפו אותי.
ש: מה החלום שלכם? "להקים משפחה בישראל, להתחתן ושהילדים שלנו יהיו בארץ הזו. זו ארץ טובה לילדים אין לנו ארץ אחרת", מתוודה ד’, חבר של ק’. ק’ מוסיף: "להצליח לקבל יום אחד אולי אזרחות ישראלית, להיות חלק מהעם הזה. אני מוכן להיות יהודי אם צריך". בטוח שהמשפט האחרון יעודד את אלי ישי, שלאו דווקא תומך בהשארת הסודאניים בישראל.
"לא נעלה על המטוס בחזרה לסודן"
ביום ראשון השבוע, פגש כתב העיתון את ל’ בן ה-27. לפליט שעלה לישראל לפני חמש שנים, יש אחות אחת בישראל שמתגוררת בדרום תל אביב. ל’ מתגורר בדירה שכורה עם עוד פליטים באחד המושבים באזור ועובד באזור קניון עזריאלי במודיעין. לדבריו, הוריו נספו בטבח בדרום סודאן כשהיה בן 20. לדבריו, חזרה לדרום סודאן אינה באה בחשבון: "שמעתי שמתחילים לשלוח אותנו בחזרה לסודן אבל אני לא חוזר לשם בחיים", הוא אומר לי בעברית משובשת, כשאחד העובדים הערבים בקניון מסייע לו לתרגם את הדברים.
"התחלנו את החיים מחדש, עברנו חווויה קשה וטראומה לכל החיים. ולחזור לסודאן זה לחזור לחיים הקודמים, של סבל ושל כאב בלי ההורים שנרצחו. אין סיכוי שאעשה את זה".
