האם ישנו קשר בין מחשבות, כאבים ומחלות
כשהבנתי את מהות הקשר זו הייתה נקודת מפנה מדהימה, מעוררת וממלאת תקווה בחיים שלי ומצד שני נקודת מפנה מפחידה, מבהילה ומאיימת בחיים שלי – מדוע ? - להמשך קריאה-כנסו...
בס"ד
לפני 47 שנים הבנתי את הקשר בין הגוף למחשבות, ולרגש ולנפש.
מדהימה מעוררת וממלאת תקוה כי האחריות על הבריאות והחיים שלי נמצאת בידיים שלי
מצד שני מפחידה, מבהילה ומאיימת כי האחריות על הבריאות והחיים שלי נמצאת בידיים שלי
איך אותה סיבה גורמת להגיד בנשימה אחת שהיא משרה תקוה וגם מפחידה ?
לא אחפור, מבטיחה, אספר קצת רקע שחשוב לנושא.
בגיל 27 היה לי כיב קיבה, מרה שעבדה רק ב- 25% מהנורמה וסחרחורות.
החיים התנהלו כרגיל, אני לא טיפוס שמאפשר לכאבים להפריע לו. כשקבלתי התקף כאבים, בדרך כלל בשעות הלילה, נסעתי למיון (ER) שם הזריקו לי זריקה משככת כאבים, המליצו על תזונה. הכאב עבר, שכחתי ממנו עד להתקף הבא אחריו.
ב-1975 בדרך מקרית הגעתי ללימודי מדיטציה ומשם נפתחה עבורי דלת שלא הכרתי קודם. נושאים כמו מודעות, תודעה, תת מודע כוח המחשבה התחילו להיכנס לחיים שלי.
נקודת המפנה הייתה כשקבלתי שוב התקף כאבים חזקים בגלל המרה שהתנפחה, אבל במקום לרוץ לחדר מיון כרגיל, החלטתי לבדוק הלכה למעשה – את הקשר בין הכאב למחשבה.
חשבתי לעצמי, אם באמת המחשבות יכולות לשלוט בי ולגרום לי לכאבים אז אולי, אם אזהה את המחשבה שגרמה לכאב, אצליח לשנות את המצב.
אני זוכרת איך לקחתי מחברת ועט, נכנסתי למרפסת סגרתי את הדלת, כדי להיות לבד ובשקט עם עצמי והמחשבות שלי והתחלתי לחשוב.
זה היה יום שישי, העברתי את היום בראשי – שום דבר מיוחד לא קרה בו, ביום חמישי – גם לא, ברביעי גם לא קרה דבר.
אבל כשהעליתי את יום שלישי בראשי – כן, היה מקרה בו נפגעתי מאד.
טוב, עכשיו בואי נתחיל את העבודה.
כתבתי את העובדות בקצרה (נקודה מאד חשובה, לכתוב) שחררתי אותי ואת האדם השני מהמשוואה ושאלתי – את הנייר – למה נפגעתי ?
עניתי על השאלה ושאלתי שוב: למה ?
וכך שוב ושוב, למה? למה ?
עד שבסופו של דבר עלה זיכרון, זיכרון מגיל 10
לראות בדמיון, בזיכרון, מצב נתון שקרה 26 שנים קודם, מאפשר בפרספקטיבה של הזמן להבין את כל הקורה מסביב בעיניים שונות לגמרי. להבין מדוע המבוגרים של אז עשו, אמרו או הגיבו כפי שהגיבו.
הזיכרון שעלה: אני בת 10 ואחי בן ה-5 שרצה משהו שלי, שהיה לי ביד ולא רציתי לתת לו
הוא סגר את האגרופים שלו לקח נשימה עמוקה ועצר את הנשימה. הפנים שלו התנפחו והתאדמו ופתאום אמא שלי מופיעה וצועקת "תני לו מה שהוא רוצה את לא רואה שהוא נחנק"
כמובן שהייתי צריכה לוותר ולתת לו.
נתתי, אך הנתינה הייתה מתוך וויתור ומלווה ברגש של כעס, הרגשת אי צדק, והמחשבה שכל העולם כולו נגדי.
השקפתי מלמעלה וראיתי את הילדה בת העשר, עומדת ומסתכלת על האמא, האח ועל החפץ שוויתרה עליו ועל הרגשות הסוערים שסערו בקרבה, על הכעס על האמא שהכריחה אותה לוותר ועל האח שעשה את התרגיל, כי ידע שמשהו יקרה ויבואו לעזרתו – לא אמרתי כלום, רק התנגדתי, הדחקתי והזיכרון נחרט בתת המודע.
כשכתבתי את הזיכרון הזה, הבנתי את ההתנהגות של אמא שלי, שבאמת ותמים דאגה לבן שלה. הבנתי שהכעס והרגשות שלי שהעולם נגדי וחוסר הצדק, ליוו אותי במשך כל השנים והשפיעו עלי ופעמים רבות גרמו לי להרגיש שוב חסרת אונים.
המילים שעלו בראשי וכתבתי אותם היו: לוותר, לסלוח, למחול.
תוך כדי כתיבת המילים האלו הכאב התחיל להתפוגג, זה נראה כמו חוטים שחורים שמתחילים להתפוגג ולאט לאט להיעלם – ההרגשה הייתה כמו להיות בתוך בועה – אני והכאב המתפוגג.
מאז הכאבים חזרו אך לא באותה תכיפות, ובכל פעם מחדש חזרתי על הכתיבה ותמיד הגיע זיכרון, שונה אך גם הוא מלא טינה, כעסים וכאב. עם השנים הכאב נעלם ועד היום השבח לאל לא חזר, המרה חזרה לגודלה הטבעי והקרום העבה שהיה מסביבה חזר גם הוא לעוביו הרגיל.
הזיכרונות שמאוחסנים בתת המודע ממשיכים להשפיע ומעוררים את אותם רגשות שעוררו אז בזמן שקרה המקרה לפני כל כך הרבה שנים. המחשבה שיצרה את הרגש מתחילה לזרוע זרעים מתפתחת וגדלה. משפיעה יותר ויותר על הרגש ולהרעיל לאט, לאט את הנפש. ואז המקום הופך להיות קרקע פורייה למחלה. מתחיל כאב קל שמקבל תנופה וממשיך להתפתח למחלה.
הזיכרון השמור שעולה וצף לא מגיע כדי להכאיב או לגרום לנו צער. אלא, כדי שנעלה אותו נתבונן בו ונשאיר אותו כזיכרון ללא הטראומה והכאב.
כתבי בתחילת הפוסט שזו הייתה נקודת מפנה בחיים שלי כי לקחת את האחריות על החיים שלי, על התגובות שלי, על המחשבות והרגשות זה לא קל – אבל בהחלט אפשרי.
שווה לנסות. בהצלחה!
יש לכם עוד שאלות לאסתר הלביא? כנסו!
054-4992781 האתר שלי
עע.jpg)
