התנהגויות מפריעות של ילדינו - אינן נגדנו כי אם בעד עצמם
עד כמה שזה יישמע לחלקכם מוזר, ילד יעדיף לספוג כעס, עלבונות, ענישה ולפי מחקרים אף מכות ולו בלבד שיתייחסו אליו ושתהייה לו איזושהי משמעות במשפחה. ילד מפריע, כי לא מצא דרך אחרת להיות חלק מאיתנו.
"כמה פעמים צריך לבקש ממנו כל דבר?" /"למה הוא אף פעם לא מקשיב בקולי?"/ "למה היא כל הזמן מתבכיינת? היא יודעת שזה מטריף אותי..." / "למה היא עושה לי דווקא?" / "למה הוא לא מפסיק לשחק עם האוכל? הוא הרי יודע שזה ייגמר בכעס ובעונש..."
מוכר לכם? מתמודדים / התמודדתם עם תהיות מהסוג הזה?
בתור התחלה ממליצה למחוק את השאלה למה מהלקסיקון. התיאוריה האדלריאנית, שלאורה אני מנחה, אינה מתמקדת בסיבה לכל התנהגות כי אם במטרה.
לכן, ממליצה מעתה להחליף את השאלה למה בשאלה לשם מה?
מאחר והאדם הוא בבסיסו יצור חברתי, מטרת העל המניעה את כול ההתנהגויות האנושיות היא הצורך בתחושת שייכות, להרגיש שיש לנו מקום, ערך ומשמעות בשדה החברתי בו אנו פועלים.
בדיוק את אותם דברים זקוק הילד להרגיש. בבית הוא נמצא באינטראקציה עם האנשים החשובים ביותר בחייו. שם הוא לא רק רוצה, אלא צריך להרגיש שייך - אהוב, נחוץ ויכול.
השאלה שעלינו לשאול את עצמנו, היא האם בבית מתקיימים התנאים המאפשרים לו לחוש כך?
כל ילד רוצה להשתייך דרך תרומה ומועילות ושת"פ. קודם לעצמו ומאוחר יותר בהתפתחות למשפחתו ולשאר מעגלי החיים.
כאשר יש לו ספק בשייכות, כיוון שהתנאים לשייכות לא מתקיימים, בתחושה הסובייקטיבית שלו, הוא יחפש דרך אחרת על מנת להרגיש שייך.
דרך זו עלולה להיות שגויה - מה שנקרא "עלה על האוטובוס הלא נכון". תפקידנו כהורים לעזור לילד לרדת מאותו אוטובוס ולהעלותו על הנכון (במקום לעלות יחד איתו על האוטובוס השגוי) .
הרי לא נעים לילדינו כשכועסים עליהם או מענישים אותם - אז למה הם ממשיכים?
עד כמה שזה יישמע לחלקכם מוזר, ילד יעדיף לספוג כעס, עלבונות, ענישה ולפי מחקרים אף מכות ולו בלבד שיתייחסו אליו ושתהייה לו איזושהי משמעות במשפחה. ילד מפריע, כי לא מצא דרך אחרת להיות חלק מאיתנו.
אנחנו כמובן מתנגדים נחרצות לענישה ולהכאת ילדים!
לפי הגישה של אדלר, קיימות ארבע דרכים מוטעות שילד, אשר תחושת השייכות שלו אינה מבוססת דיה, עשוי לפתח כדי להבטיח את המקום שלו:
•- דרישת תשומת לב יתרה
•- הפגנת כוח
•- נקמנות
•- ייאוש
•א. דרישת תשומת לב יתרה
כל אחד זקוק ליחס, לתשומת לב, וכל ילד זכאי לקבל הרבה תשומת לב מהוריו. מתי זה הופך לבעיה? כשזה נהייה עבור הילד תנאי קיומי.
נדע שהתנהגותו של הילד מכוונת להשגת תשומת לב יתרה כשנרגיש מועסקים מעבר למה שהיינו רוצים או בוחרים, מעבר למה שמתאים לנו. הרגשה שעל פי רוב תתבטא בעייפות ומוטרדות.
דוגמאות איך בעזרתנו ההורים, הפכו התנהגויות מקריות של ילדינו לדרך מוטעית לשייכות:
*במקרה לא היה לילד תיאבון יום אחד וההורים נלחצו והחלו להאכיל אותו בטקסיות רבה, "אווירון" מפה ו"אווירון" משם ובסוף זה נגרר להתשה וכעס ובכל זאת זה חוזר על עצמו.
*ילד במקרה חוזר בוכה מהגן כי נפל. הדרמה של ההורים סביבו נטעה בו את הרעיון (המבריק) לחזור לעיתים תכופות יותר בוכה או עם דרמות מהגן וכד’ וכד’.
כשילד מגלה כמה התייחסות הוא מקבל במקרים כאלה (מטריד, מצחיק, מנדנד, מפחד, מתבייש ועוד), שווה לו להמשיך. כאמור, גם אם במחיר של הערות והטפות מוסר מצד הוריו.
קיימות גם התנהגויות שהן לכאורה חיוביות, שמטרתן להשיג תשומת לב יתירה כמו לדוגמה להיות הילד הכי טוב - ההורים תחילה מאד מרוצים אך מאחר והילד מסיק שרק כשהוא הכי טוב הוא מקבל יחס ואזי רק אז הוא אהוב ומקובל, חווית כישלון היא בלתי נסבלת עבורו. לא ירחק היום שהמחיר שצורך זה יגבה ממנו יהיה גבוה עבורו ועבור הוריו.
איך נעזור לילד "להיגמל" מהצורך בתשומת לב יתירה על מנת להרגיש שייך?
קודם כל בהדרגה
במקום להגיב לדרישת הילד לתשומת לב ניזום מתן תשומת לב
נתעלם כמה שאפשר מהתנהגותו המפריעה של הילד ונעודד ונתייחס להתנהגויות חיוביות
נעודד תרומה, מועילות ושיתוף פעולה של הילד על ידי כך שנאפשר לו לעזור ולקחת חלק במשימות הבית
•ב. מאבקי כוח
ילד עובר מהעסקת יתר למאבק כוח כאשר אינו מצליח לחוש במשפחה שייכות על ידי תרומה ומועילות או על ידי משיכת תשומת לב יתרה.
בדרך כלל ילמד הילד להשתמש באסטרטגיה זו, כאשר אחד ההורים בבית (או שניהם) מאד אוהבים שדברים נעשים בדיוק לפי רצונם ואינם מהססים להפעיל כוח כדי לדאוג שכך יקרה.
נדע לזהות מאבק כוח כשנזהה שאנו מגיבים להתנהגויות כמו עקשנות, סרבנות, וכחנות, רודנות ותוקפנות בצעקות, גערות, התחשבנויות, איומים, ענישה ונרגיש תחושות הולכות וגוברות של כעס, אכזבה, תסכול וחוסר אונים.
יש לציין שבאווירה של מאבקי כוח, גם אם צד אחד חש שניצח, למעשה שני הצדדים מפסידים, כי היחסים מתקלקלים.
איך יוצאים ממאבק כוח?
קודם כל זה באחריות ההורה להיות הראשון שיוצא משם ולשם כך נחוצה החלטה.
(יש לציין שבמצב של מאבק כוח מתמשך יהיה להורים קל יותר לעשות זאת תוך השתתפות בקבוצת הורים, או קבלת הדרכה ותמיכה מקצועית)
חשוב לתת לזה עדיפות ראשונה ובאופן זמני לוותר על פרויקטים אחרים. דהיינו, כמעט ולא לעסוק בתקופה זו בחינוך, כי אם בשיפור היחסים והאווירה.
להודיע לילד שאתם מוותרים על המלחמה.
להמשיך לפעול באסרטיביות במקומות שמאד עקרוניים לכם, אך מבלי להשפיל את הילד. בשפה האדלריאנית, אנו מכנים זאת כתקיפות אדיבה - תקיפות כלפי עצמי, אדיבות כלפי הילד.
לתת לילד לבחור בין שתי אלטרנטיבות ואם זה לא עוזר לאפשר לו בחירה בין "או שאתה מחליט או שאני". (עדיף בהרבה מאשר ההצהרה "בנעים או בכוח")
ג וד. נקמה וייאוש
הילד שניסה דרכים פחות הרסניות להשיג תחושת שייכות עובר לתגובות קיצוניות כמו נקמה ואף לייאוש. אלו כבר מצבים קיצוניים המצריכים התערבות מקצועית.
הבשורה שלי אליכם ההורים - התנהגותם המפריעה של ילדינו אינה נגדנו, היא בעד המקום ותחושת השייכות שלהם.
לסיכום - עלינו, ההורים, להיות מודעים לעובדה שלהתייחסות שלנו להתנהגות הילד השפעה מכרעת על תפיסת השייכות שלו.
יש לתת את הדעת על התוויות שאנו שמים על הילדים - ביישן, עצלן, מלאך, נשמה, נודניק, בכיין, שובב, פרא אדם וכד’. זו עלולה להיות נבואה שמגשימה את עצמה, אשר לא מאפשרת לילד את החירות לצאת משם.
אם כן, הפסיקו עם התוויות! הרחיבו את ההסתכלות על הילד, השתדלו להתבונן בחיובי ולהתעלם עד כמה שאפשר מההתנהגויות המפריעות שלו. עזרו לו לצאת מהתפקיד.
בהצלחה!
מאת טל וינקלר
הכותבת היא אם לארבעה, יועצת משפחתית, מדריכה ומנחת קבוצות הורים במכון אדלר
עע.jpg)
