היכל התרבות
הצעה שאי אפשר לסרב 2
 
 

”צו שמונה” הצה”לי ושורשיו המקראיים

פרשת ”שמיני” מתחברת עם ”צו שמונה” לגיוס חיילי מילואים, כאשר היום השמיני למילואים היה דומה ליום הראשון שלאחר בריאת העולם

חייל מילואים בתעסוקה מבצעית (צילום: יהורם גלילי)

סיום הפרשה הקודמת – "פרשת צו" – עוסק ב"שבעת ימי המילואים", ואילו פרשת השבוע פותחת במילים: "ויהי ביום השמיני למילואים". ובכן, בסיום טקס הכתרתם מתבקשים הכהנים בקשה מוזרה: לא לצאת מפתח אהל מועד שבעת ימים.

לג’: ו"ּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ, שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת, יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם: כִּי שִׁבְעַת יָמִים, יְמַלֵּא אֶת-יֶדְכֶם", לה’: "וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה, שִׁבְעַת יָמִים, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת יְהוָה". והנה בתום שבעת ימי המילואים, פותחת פרשת "שמיני" בפסוק: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו; וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל"....

מכאן, לדעתי האישית, ייתכן וצה"ל שאב את רעיון "צו שמונה" לגיוס חיילי המילואים – מהטקסט המופיע בצמידות לפרשיות אלה. יש מפרשים המייחסים שבעת ימים אלה לימים, שבהם הקדוש ברוך הוא ברא את העולם בשישה ימים ושבת ביום השביעי.

"ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרון ובניו", כלומר אותו יום שמיני הייתה שמחה לפני הקדוש ברוך הוא כמו היום שנבראו בו השמים שמים וארץ. ’ויהי ביום השמיני’ ובעל ה"תורה תמימה" מצטט שבעת הקמת המשכן: "אמר הקדוש ברוך הוא כאילו באותו יום בראתי את עולמי".

הקדוש ברוך הוא ברא את העולם בשישה ימים ושבת ביום השביעי, ומאז מוטל על בני האדם לשכלל את העולם. שיא מעין זה שלאחר הבריאה הושג ביום השמיני למילואים. ואם בכל אחד מששת ימי המעשה נאמר: "ויהי ערב ויהי בקר", הרי אחרי יום המנוחה, כלומר מיום השמיני והלאה, יש אמנם מקום ל"ויהי ערב ויהי בוקר". הפעם הכוונה היא למעשה של בני האדם, וברור שכביכול שמח בו הקדוש ברוך הוא כמו ביום שבו נבראו שמים וארץ.

"ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרון ובניו", יום השמיני למילואים היה ביום ראשון בשבוע, והוא דומה אם כן ליום הראשון שלאחר הבריאה וליום הראשון של עולם האדם. ומכאן ואילך הכול בהשראת השכינה.

התרחשות מעניינת נוספת מתרחשת בפרשה כאשר אומר משה לאהרון לגשת ולהקריב את קורבנו הראשון בפני כל עם ישראל ואהרון מהסס. עד כדי כך שמשה קורא לו פעמים. פעם אחת בפסוק ב’: "וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי יְהוָה", ובהמשך, בפסוק ו’, חוזר וקורא משה לאהרון, כאשר כל העדה ניצבים אל מול פני אהל מועד ומשה קורא לאהרון שנית: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם".

ושואלים חכמים: מדוע משה צריך לקרוא לו פעמים ולעורר את  אהרון לעשות את המוטל עליו להקריב את העגל – ואהרון מהסס. וכאן עונים המפרשים: אהרון שהיה איש מצפון ורודף שלום, אינו חש בנוח להקריב את העגל לעיני כל העם, כאשר הוא עדיין זוכר את מעשה "עגל הזהב" וחש בושה בחשיפה זו מול העם – כשהעגל הסימבולי שהוא מקריב היום מתקשר עם העגל ההוא.

וחכמים אומרים בושה – שובה (בהיפוך אותיות), וסימבוליקה זו של הקרבת העגל כנראה מעוררת בליבו מחשבות והיסוסים: "כיצד ייתכן שהוא שאחראי לעגל הזהב, פתאום נבחר לאב הרוחני של עם ישראל עם טקס של בגדי הכהונה וטקס ההכתרה! והוא זה שיקריב עגל ויבקש עבור עם ישראל!?". וכפי שראינו בהמשך, לא הכל עובר בשלום.

אבל לעת הזאת, אם נלמד גם אנו לעורר את מצפונינו ומצפונם של מנהיגינו, כדוגמה לייסורי מצפונו של האיש הגדול הזה במשרה רמה זו כיצד מצפונו מציק לו, נוכל אולי לראות את האור שבאחרית הימים.

בברכת שבת שלום

ארנון רוזנבלום, מרצה, מדריך ומנחה סדנאות ב"מחשב ומחשבה"

 
 
בעל עסק יקר   הכל כלול ב 26 שקל לחודש