על שני סוגי המקריבים – אדם ונפש
אחד המסרים הגדולים החבויים בפרשת השבוע ”ויקרא” הוא שלכל אדם יש חלק בנחלת ה ובעבודת השם מאת ארנון רוזנבלום, מרצה, מדריך ומנחה סדנאות ב”מחשב ומחשבה”
פרשת השבוע "ויקרא" עוסקת בשני סוגי המקריבים – אדם ונפש. בפרשה נכתב: "אדם כי יקריב... מן-הבהמה מן-הבקר ומן- הצאן תקריבו את-קרבנכם". כלומר, צורת הפניה לאדם מציינת כי ההקרבה היא לאדם ואינה אלא רשות. על פי פשוטו של מקרא, בא המקרא ללמד על האדם שהוא מכם – מבני ישראל, כאשר יקריב קרבן לה’ שאינו מכם, שאינו מבני ברית, ורוצה להקריב קרבן לה’, יוכל להקריב רק באמצעות אדם מישראל.
בפרשה מופיע השינוי בעיסוקם של בני ישראל. אם עד עכשיו עסקו בני ישראל בעבודות הפיזיות של הקמת המשכן ואוהל מועד, הרי הקריאה וההנחיה בעקבותיה עוברת לדרכים כיצד לעבוד את השם בגישה הרוחנית של הקרבת הקורבנות. בישראל נחלקו הדעות לגבי מהות מצוותן – החל מאותה גישה רציונליסטית וכלה בגישה המיסטית. ויש הרואים בהקרבת הקורבנות סמל, ועל גישה זו ארחיב, למרות החולקים עליה.
המעמד של תיאור שחיטת הבהמה המוקרבת, העלאתה על המזבח, שריפת חלקים מסוים ממנה וכו’ – כל אלה מהווים אמצעים מוחשים העשויים להעלות בתודעת האדם את ההכרה הגדולה שהוא למעשה אינו אלא בשר ודם העומד לפני הבורא. כאשר האדם אינו ראוי לעמוד בפני אלוהים בגלל חטאיו וכל אותן הפעולות הנעשות בקורבן ראויות שייעשו בו. בגלל מעשיו ומחדליו, זו פרשנות דידקטית ואף מובנת.
גישה אחרת מציינת את החשיבות ואת המשמעות של קורבנות באמצעות ריחוקן מעבודת האלילים. משמעות נוספת היא בעיקר קירוב עם ישראל לאלוהים. מנגד, גישה אחרת המוצאת את ביטויה בעולם החשיבה הקבלית, שמיצגה הבולט הוא הרמב"ן (רבנו משה בן נחמן).
מתוך מכלול הקורבנות עליהם מדובר בסדרת ספר "ויקרא" המתייחס במיוחד לקורבן החטאת, שבא לכפר על חטאים שנעשו בשגגה, וההטעמה היא על "בשגגה" כדי להבהיר דעה רווחת כי הקורבן מכפר על כל חטא. דבר שאינו נכון כלל ועיקר. שום קורבן אין בכוחו לכפר על זדונות וחטאים שנעשו בזדון. עליהם אין כפרה אלא בדרך אחת ויחידה שהיא התשובה ואין לכך תחליף (פרופ’ ישעיהו (לייבוביץ).
ואחרי האמירה אדם כי יקריב מופיע בהמשך בפרק ב’, א’: "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה’ סלת יהיה קרבנו".
רש"י קבע כי "ונפש כי תקריב: לא נאמר נפש בכל קורבנות נדבה אלא במנחה. מי דרכו להתנדב מנחה?". כלומר, מדובר בעני חסר כל שיקריב מנחה. התייחסות נוספת עליה נאמר כאן "נפש כי תקריב" בא הכתוב ללמד כי קיימת גם חובת הקרבת קרבן רוחני בנפש האדם, ולהורות מה משפט הקרבן הרוחני הזה.
בפרק ב’ פסוק א: "ונפש כי תקריב" – גם כאן יש דגש על "כי תקריב" שאינו אלא רשות. אך מלבד זאת, בא הכתוב ללמד כי קיימת גם חובת הקרבת קרבן רוחני בנפש האדם ולהורות מהו משפט הקרבן הרוחני הזה. על פי פירוש זה, יתפרש הפסוק בשני האופנים הבאים:
הקרבת קורבן רוחני – ראשון: את המידות ובהמיות שבו – "הבהמה הבקר והצאן" שבתוך לבבו, היא הנפש הבהמית – היצר הרע. כי אם לא ינצל האדם את ההזדמנות להתעוררות ללא המודעות, תחלוף בהקרבה זו ההארה האלוקית שבאה מלמעלה על נפשו.
הקרבת קורבן רוחני – שני: אדם כי יקריב – כאשר האדם ירצה להקריב עצמו לה’, וכמו שכתוב ב"ספר הבהיר": קרבן? אלא היינו שמקריב הכוחות והחושים שלו לאלוקות, מכם קרבן לה’ – את עצמכם תקריבו לה’, לא רק את הבהמה הגשמית בלבד, שהיא רכושו של אדם, אלא את הנפש הבהמית שבכם. כלומר, מלבד חובת כל איש ישראל בקיום מצוות התורה בפועל – בגשמיות, הנה גישה האומרת כי חייב כל אדם מישראל לעבוד את ה’ בלבו פנימה, בתיקון המידות הבהמיות, ועיבודן והפיכתן מרע לטוב, בהתעוררות אהבת ה’, יראתו – פנימיות ועיקר עניין, עבודת השם התפילה – עבודה שבלב, וכמאמר "בכל לבבכם" – "איזוהי עבודה שבלב? זו תפילה. כלומר, התפילה אינה רק בקשת צרכיו של אדם, אלא עבודת ההתקשרות וההתחברות של לב האדם בקב"ה. מכאן לשון "תפילה" – התחברות, כמו "נפתולי אלקים נפתלתי ...".
וזוהי עבודת הקרבנות ברוחניות – בנפש האדם, שהיא פנימיות ועיקר עבודת התפילה – שתקנוה כנגד הקרבנות במדרש: "ונפש כי תקריב" (לפרשת ויקרא). אחד המסרים הגדולים שחבויים בפרשיות הקורבנות הוא שלכל אדם, יהא אשר יהא, יש חלק בנחלת ה’ ובעבודת הקודש. בניגוד לתרבויות ודתות אחרות שבהן רק אנשים עשירים או מיוחסים זוכים ל"עלות בהר ה’ ולקום במקום קודשו", עבודת הקורבנות משותפת לכולם. מי שיש בידו יכולת, מביא פר או כבש לקורבן, אך גם העני חסר האמצעים אינו פטור: עליו להביא תורים או מנחת סולת. זהו פן אחד של המסר, קטן בהיקפו.
כבר רש"י, שאוזנו הייתה כרויה לשמע צעקת הדל, נותן לכך ביטוי בפירושו. בעוד שבשאר קורבנות נאמר "אדם כי יקריב", דווקא בקורבן מנחה נשתנתה הלשון, ונאמר בה "ונפש כי תקריב". מה טיבו של שינוי זה, שבמבט ראשון נראה טכני לחלוטין? פירש רש"י, בעקבות חז"ל: "לא נאמר ’נפש’ בכל קורבנות נדבה אלא במנחה. מי דרכו להתנדב מנחה? עני. אמר הקב"ה: מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו". הווי אומר: לא רק שמנחת העני רצויה אלא מועדפת.
חג פורים שמח
עע.jpg)
