כחוט השני: בין אנצאריה לסלוקי
בין "אסון השייטת" לפני תשע שנים לארועי הסלוקי בלבנון מחבר חוט דק, אבל חזק וברור. הבעייה היא שכנראה אף אחד באמת אינו מעוניין לדעת. לא אז ולא עכשיו. השנה יצטרך הקדוש ברוך הוא למדוד על כף המאזניים לא רק ענייני דמים, אלא הרבה מאוד, הרבה מדי ענייני דם
מחר,בשבת, יזנקו עשרות שחיינים למי הבריכה ברעות במסגרת התחרויות להנצחתו של לוחם השייטת גל רודובסקי. לפני כשבועיים נאספו 12 משפחות שכולות, לספוד זו הפעם התשיעית לבניהן, לוחמי שייטת 13 שנהרגו בספטמבר 1997 באנצאריה שבלבנון. גם אני הייתי שם. בבית הקברות שבכפר סבא. כמו בכל שנה. בדרך להגיד קדיש על קברו של צחי,אחי.
אלא שהשנה הכל היה אחרת: בית העלמין הצבאי שעד כה היה שומם ונטוש במועד האזכרה ב-5 בספטמבר, המה השנה ממאות אנשים. למען האמת הופתענו. לא ציפינו שכל כך הרבה אנשים יגיעו לאזכרה. במיוחד לנוכח המספר ההולך ומתמעט עם השנים, תופעה מובנת ומקובלת. רק כשהתקרבנו ממש לחלקת הקבר התברר לנו שההמון הזה אינו ממתין לנו. במקביל, נערכה בבית העלמין אזכרתו הראשונה, 30 יום, של לוחם מלחמת לבנון השניה.
לא צריך להיות מצביא, ובודאי שלא איסטרטג כדי להבין שקיים קשר הדוק ומהותי בין ארוע "אסון השייטת" לפני תשע שנים, לארועי לבנון האחרונים שהמייצג המאפיין ביותר שלהם נמצא ב"ארוע הסלוקי". מה שמפחיד יותר מכל זו העובדה שלפני תשע שנים נדמה היה שהארץ עצרה נשימתה בעת פירסום ארוע השייטת. ארבע ועדות חקירה וצבא מתפתל. והשנה, יהיו כבר עתה רבים מקוראי מאמר זה שישאלו ’מהו ארוע הסלוקי?’. קהות החושים הציבורית, התנהגות ה"עדר" והקבלה ללא עוררין של גיבובי מילים חסרי משמעות ומטייחות, זוהי המורשת שנולדה (לפחות בעיני) כבר אז, בכביש נידח בלבנון, ליד העיירה שכוחת האל אנצארייה.
היום, ממבט רב שנים, על הארוע שככל הנראה היה הטראומטי ביותר לי ולמשפחתי, אי אפשר שלא להתפוצץ שוב, מחדש. שאלות כמו "איך לא ידענו?", "איך יתכן שארגון מחבלים טרוריסטי מצליח להפוך את צה"ל הגדול והחזק ללעג וקלס?", "איך ייתכן שצבא עם הטכנולוגיה הכי מתקדמת נכשל מול טכנולוגיות של שנות השבעים והשישים?", "איך זה יתכן שפעם אחר פעם מצליחים שם, בין ארזי הלבנון, להניח לנו פיתיונות ואנחנו נתפשים בהן שוב ושוב?", והחמור מכל, איך אנחנו! תושבי מדינת ישראל, מניחים לערימת שרלטנים פה בקירבנו, להוביל אותנו באף, להסתיר, למרוח ולטייח, מבלי שנעיף אותם לכל הרוחות.
ואני לא מתכוון רק לפוליטיקאים! אני מתכוון דווקא לאנשי הצבא. אלו שפעלו כסומים בארובה ולמרות זאת שלחו את אנשיהם לחשכת הארובה. אלו שלא עשו דבר וחצי דבר במשך שנים ארוכות כדי להכין את התשתיות למלחמה הזו, המודיעיניות והארגוניות. אלו שמינו מפקדים חסרי יכולת לנהל את המלחמה הזו, אלו ששחצנותם העבירה אותם על דעתם וסימאה את עיניהם. פחדנים שאין בהם שום הבנה בסיסית של המושג "אחריות". אנשים קטנים!
איני יודע מה היו נסיבות התפטרותו של האלוף אדם, אולם אני יודע שלא רק הוא צריך היה להניח את המפתחות ולהתפטר. גם אז, ב"אסון השייטת" לא זכור לי שמישהו לקח אחריות. ואתם יודעים? מה שחמור יותר זה שאף אחד לא באמת רצה או ניסה לדעת מה באמת קרה שם. (מזכיר לכם משהו על ארועי הימים האחרונים?... ועדות חקירה.. בדיקה.. וכו’) כי פשלות צריך למחוק מהר מהזיכרון ומהתודעה הציבורית. רק שלפשלה יש התנהגות של בומרנג, מי שזורק ומוחק פעם אחת, יקבל את אותה בפנים הרבה יותר בגדול בפעם הבאה.
השבת יזנקו בני נוער מכל רחבי הארץ למימיה הקרירים של הבריכה ברעות. יהיה טכס נחמד וקורקטי. צהלות המנצחים יתערבבו בשריקות השופטים. כולם ילכו בערב הביתה. בשלושה בתים, פה במכבים ורעות, יהיו שלוש משפחות שעוסקות בימים אלה בשאלה מאיפה זה נחת עליהן. איך לאסוף את השברים ולהמשיך לחיות. איך ומהי הדרך הנכונה להנציח את בניהן שאינם עוד. הם אפילו עוד לא החליטו אם ועל מי לכעוס. שלוש משפחות שעולמן חרב עליהן באחת.
השבועיים האחרונים ימי סליחות הם. השנה יעבוד הריבונו של עולם שעות נוספות בטרם יחתום בפנקסו את גורלנו. רבים מדי השנה חייבים לרוץ ולבקש סליחה. כי כאן, בארץ הקודש, השנה מניח האל על המאזניים שלו לא רק דמים, אלא הרבה מאוד דם.
שנה טובה לכולם
עע.jpg)
