חיפוש

 

 
לדף הבית >>     חברה וקהילה >>

סמל של נחישות ותעוזה

 

לפני כשנה וחצי בגיל 85 הלכה לעולמה בביתה שבסביון זיוה ארבל, לוחמת הפלמ"ח המהוללת שכונתה "הנערה עם האקדח" ו"הנערה עם הכד". כיצד הפכה לסמל היסטורי וכיצד זה קשור לגבעת ברפיליה שבשכונת אבני חן במודיעין?

 

מעטים בלבד במודיעין של היום מכירים את השם זיוה ארבל, את סיפורה, ואת צילומי הנצחתה על גבעת ברפיליה בקצה עמק זבולון שבשכונת אבני חן. זיוה, קצינת הקשר של הגדוד השלישי של הפלמ"ח, היתה קצינת הקשר הראשונה בצה"ל. במלחמת העצמאות כששהתה על גבעת ברפיליה צולמה בלא ידיעתה על ידי הצלם הצבאי בוריס כרמי כשהיא לוגמת מים קרים מכד חרס. כרמי שהסתובב עם מצלמתו בין הלוחמים, הבחין בבחורה יפה ויחידה בין עשרות גברים, כיוון אליה את עדשת מצלמתו, הנציח את הרגע והפך את דמותה של זיוה ארבל לסמל היסטורי.

התמונה פורסמה בעיתון "במחנה" ולימים גילה אותה הפזמונאי אברהם חלפי, התרגש מאוד מיופיה וכתב את "שיר הכד". מרדכי זעירא הלחין ושושנה דמארי שרה את אחד הלהיטים הגדולים של אותה תקופה: "ראיתיך עם כד צמוד אל השפתיים... הוי חבל, חבל, חבל שגם אני אינני כד". 

אין ספק שזיווה וחבריה לנשק שלחמו באזור בשנת תש"ח במסגרת "מבצע דני" לא יכלו לנחש, כי פעילותם זו תביא בסופו של דבר להקמתה של העיר מודיעין.

היא נולדה ב-1927 באדירנה שבטורקיה בשם זיוה הלוי. בשנת 1943, בגיל 15 וחצי, לאחר שסיימה את לימודיה בגימנסיה, עלתה לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער ללא משפחתה. התגוררה בהכשרה בקיבוץ גבעת חיים במשך כשנתיים. בשנת 1945 התגייסה עם חבריה להכשרה לפלמ"ח, ושובצה בפלוגה ט’ בגדוד השלישי של חטיבת יפתח. במרץ 1946 יצאה לקורס מדריכי ספורט, ולאחר מכן לקורס מ"כים, שלאחריו התמנתה למ"כית במחלקת פלמ"ח בכפר גלעדי. באוגוסט 1947 יצאה לקורס מ"מים בג’וערה, ולאחריו מונתה למ"מ בחולתה. הייתה חברת הכשרת חולתה. בראשית שנת 1948 יצאה לקורס קציני קשר הראשון, ואחריו הייתה ממקימי בית הספר לקשרים קרביים של הפלמ"ח בקדימה והדריכה בקורס קשרים קרביים. במאי 1948 שבה לגדוד השלישי של חטיבת יפתח כקצינת קשר גדודית, ושם שירתה עד סוף מלחמת העצמאות. כאמור, היא נחשבת לקצינת הקשר הראשונה של צה"ל.

בקרב לכיבוש העיר לוד הייתה אישה יחידה, לצד 136 לוחמים גברים. לאחר הקרב צולמה על ידי הצלם של עיתון "במחנה" בוריס כרמי בעת שנכחה באיסוף הלוחמים ביער בן שמן בתום הקרב שאירע ביולי 1948. כרמי, שהתלהב מרגליה הארוכות, וממכנסי החאקי הקצרים שלה, צילם אותה כשהיא שעונה על עץ אורן. בלבושה - חאקי קצר, אקדח וכאפיה, וכאשר תחבושת לבנה מעטרת את מצחה הפכה ארבל לסמל האישה הלוחמת במלחמת העצמאות, המשלבת את הכוח היהודי, הנשק, והתרבות הצברית המקומית. תמונה זו הפכה לאחת מסמליה של מלחמת העצמאות.

התמונה הוצגה בתערוכה "אשת חיל מי ימצא" במוזיאון הנגב לאמנות בשנת 2008, ואוצרת התערוכה, ניצה לבבי תיארה אותה: "המכנסיים הקצרים, הרגליים החשופות והכאפיה לראשה משדרים נשיות, כוח ושורשיות והופכים את ארבל לדמות לחיקוי. צילום זה הוא ללא ספק מאלה שעיצבו את הדימוי העצמי של דור שלם. קבוצת הלוחמים נותנת משקל יתר לנוכחות הנשית והתצלום עוסק ביחס זה ולאו דווקא בהצגת האישה כשלעצמה".

באחד הקרבות, מול רצועת עזה, זיוה כמעט נהרגה כשקליע פגע במכשיר הקשר שנשאה על גבה: "למזלי זה היה מכשיר שהסוללה שלו כיסתה שני שלישים משטחו והקליע פגע בסוללה. למרבה הפלא מכשיר הקשר המשיך לפעול", סיפרה בראיון לעיתון "הארץ". 

ביולי 1949 היא נישאה לאיתמר ארבל, מפקד פלוגה בגדוד שלה, לאחר שהשניים הכירו והתאהבו בעת שירותם המשותף. הוא היה למהנדס, בוגר הטכניון, ולימים נולדו להם שלושה ילדים. איתמר נפטר כשנה לפני זיוה. שנים לאחר שחרורה מצה"ל הפכה זיוה למנהלת לשכת התיירות בנתב"ג, שם תרמה מכישוריה כדוברת חמש שפות. ב-1983 נבחרה להדליק את אחת המשואות בטקס יום העצמאות.

בסיום ספרה "הנערה עם האקדח - סיפור חיי" (הוצאת ספריית הפועלים, 1999) כותבת זיוה: "עד עצם היום הזה אני מברכת על שנפלה בחלקי הזכות להיות בורג קטן במלחמת העצמאות, ובהקמת המדינה, ולהגשים חלום שחלמתי מגיל צעיר מאוד. תמיד אראה זאת כזכות גדולה ולא כחובה שהיה עלי למלא".

במהלך השנים העיתונות הישראלית חגגה את סיפורה של הקצינה היפה מהפלמ"ח: "והיא כל כך יפה", נכתב באחד מהם; עיתון אחר כתב על אודות הצעירה שעלתה לארץ בגפה תחת הכותרת "החתיכה של הפלמ"ח", ובעיתון "דבר" בישרה הכותרת ש"זיוה לא הכזיבה".

ובכל זאת, אותי אישית "זיוה הכזיבה" פעם אחת כחצי שנה לפני מותה. ייאמר מיד שזה לא קרה בידיעתה ולא באשמתה. בחודש מאי 2012, התקיים כמדי שנה, אירוע הצדעה לחטיבת יפתח בפארק שעל שם החטיבה ברחוב עמק דותן פינת יאיר פרג. זיוה ארבל הוזמנה כמו יתר חבריה לחטיבה.

תכננתי לנצל את בואה לעיר כדי לקיים עמה ראיון בלעדי ולספר את סיפור חייה המרתק ואת הקשר של סיפורה לתולדות העיר מודיעין. רכשתי את ספרה וקראתי אותו בעיון רב. לא רציתי להפתיע אותה, התכוונתי לתאם את הראיון עמה מראש, השגתי את מספר הטלפון שלה בביתה בסביון ואת מספר הנייד שלה.

ניסיונות רבים להשיגה נותרו ללא הצלחה. זיוה לא השיבה. קיוויתי שאולי תגיע בכל זאת לטקס. התייצבתי במקום ובשעה היעודה. לצערי זיוה לא הגיעה. לא ידעתי שהיא היתה כבר אז חולה וחלשה. לא יכולתי לנחש כי נותרו לה חודשים ספורים בלבד לחיות. הייתי אופטימי והכנתי עשר שאלות לראיון הנכסף. התכוונתי לשאול: מהיכן באה הנחישות הכל כך חזקה בחייך? מה שיר הכד עושה לך כשאת שומעת אותו היום? בספר שלך לא מוזכרים מצבי פחד - מעולם לא היו לך כאלה? בחורה יחידה בקרב המון גברים - זה לא היה מעמד בעייתי מבחינתך? לו יכולת להחזיר את הגלגל לאחור, מה היית מבקשת לשנות בחייך? מה היה הרגע הקשה ביותר בחייך? במה את גאה במיוחד? האם יש איזה תחום שבו את מרגישה שיכולת לעשות יותר ממה שעשית? מה את אומרת על המצב במדינה היום? האם יכולת לדמיין אז שתקום כאן עיר פורחת ומשגשגת כמו מודיעין?

עם הסתלקותה של זיוה הסתבר כי על השאלות האלה לעולם לא נקבל מזיוה תשובות. היא תיוותר עבורנו כסמל היסטורי שבאמצעות לגימה קלה מן הכד חדרה בעילום שם למצעד הפזמונים של דור תש"ח.

 

עירית מודיעין

 

 
 
 
פורום המומחים

פורום המומחים

מעגלי תמיכה

מעגלי תמיכה

 

 

 

 

 

עירית מודיעין
לשכת המסחר

 

מדורים

 
 
 
 
הגדלת גופן
הקטנת גופן
 
מונוכרום
ניגודיות מקסימלית
 
תיאור לתמונות
 
קיצורי מקלדת
  • M-עבור לתוכן העמוד
  • H-עמוד הבית
  • F-פורום
  • B-אודות
  • A-הצהרת נגישות
הצהרת נגישות
ביטול נגישות