היכל התרבות
הצעה שאי אפשר לסרב 2
 
 

קודם כל הבריאות // חוקר פרטי

ויקטור חזר למוסך ואנחנו בתצפית לעבר היציאה של המוסך, לאחר חצי שעה אמבולנס הגיע וחסם את פתח הכניסה של המוסך, לא הבנתי מה קרה שם, שלחתי את החוקר השני להציץ ולראות מה קרה, ויקטור היה מוטל על הרצפה עם צוות שבדק אותו ופינה אותו לבי"ח

אמבולנס של מדא (צילום: מנחם בנטוב)

אליס הייתה אישה בשנות החמישים המאוחרות לחייה, מנהלת ברשת קוסמטיקה, ההיכרות שלנו הייתה מקרית, רעייתי ואני נכנסנו לחנות של רונית, רעייתי קנתה כמה מוצרים תוך כדי שיחה עלה נושא העיסוק שלי כמו בהרבה שיחות.

השיחה התגלגלה  והמשיכה כעבור מספר ימים אצלי במשרד. אליס סיפרה לי כי היא חושדת שבעלה ויקטור , בוגד בה, וסיפרה לי ארוכות על מעלליו. איך במשך שנים לא הסכים שתצא לעבוד, "מקנאה, בכל מקום אליו הגענו, הסתכלו עליי, עשו לי עיניים", אמרה, "וזה שיגע אותו, ולכן בכל פעם שחשבתי לצאת לעבוד, הוא היה! עושה כאלו סקנדלים שמיד ויתרתי.

פעם אפילו הלכתי לראיון עבודה, התקבלתי וכששבתי הביתה וסיפרתי לו בהתלהבות , כמובן שהוא השתולל ואף נתן לי מכות ", "נו, והלכת למשטרה?", שאלתי, "השתגעת, בשביל מה? שאחר כך ייתן לי עוד מכות? אלו היו זמנים אחרים, לא כמו היום. פעם אישה הייתה שומרת את כל הכביסה בתוך הבית וסופגת הכול,  חייכתי, "היום אני כבר יודעת שמרחיקים מהבית את הגבר, אבל היום הוא לא מעז להרים עלי יד, אתה לא רואה, אני כבר עובדת 5 שנים, והכול בסדר", "נו, תמשיכי", אמרתי...

אליס סיפרה לי כי בעלה ויקטור עובד כבעל מוסך, מנהל 8 עובדים ומביא פרנסה הביתה. עם הפקידה שלו אין לה בעיה, "זו אחותו, כבר 20 שנה שהיא עובדת אצלו ולכן אני לא מוטרדת שהוא הולך כמו הרבה שאני מכירה, עם המזכירה שלהם. אצל ויקטור אני חושבת שזה מכון ליווי, הוא הולך לנערות ליווי, הוא לא מהסוג של מישהי, רומן וכאלה"...

מרקוס סיפוקובס

"ולמה את חושדת בו?" שאלתי, "כי אני יודעת באופן בטוח, לא חושדת,בטוחה. "למה " שאלתי, כי הוא בקושי נוגע בי ואני לא מסרבת אף פעם, אמא שלי לימדה אותי, שעדיף תמיד להגיד כן לבעל, שלא יחפש בחוץ" חייכה, חייכתי גם אני, "אבל את רואה שלא תמיד זה עוזר", "נכון", אמרה!

"גם לימדה אותי להסכים תמיד לכל מה שהוא אומר, וזה גם לא היה הכי נכון בעולם"... צחקנו יחד. אליס נתנה לי את כל הפרטים שידעה ושיכלו לעזור לי, סיכמנו כי אעקוב אחריו  למחרת וביומיים הבאים. זה היה אמור להספיק לפי האינפורמציה  שנתנה לי.

למחרת בבוקר, שכונה ותיקה ברמלה, המתנתי בסמוך לבית מגורים גדול, כשויקטור ירד, לא היה קשה להבחין בו, הוא היה בשנות ה- 60 לחייו, נמוך קומה ועם כרס של רבע שעה לפניו, " איך זה יש לו כח לבגוד" חשבתי לעצמי והתחלתי לנסוע אחריו. עשר דקות והוא הגיע למוסך, פתח אותו ותוך דקות הצטרפו גם עובדים נוספים ואחותו המזכירה, שהייתה די דומה לו, תפסתי פינה רחוקה, פתחתי מצלמה, שמתי וילונות ונכנסתי למצב של המתנה. כך עברו להם 5 שעות לערך , אחר כך הבחנתי שהוא נכנס לרכב שלו ומניע, התמתחתי, סידרתי את הוילונות  והייתי מוכן למצב נסיעה.

ויקטור הגיע לאזור דרום תל אביב, ידעתי שהולך להיות בינגו, הכנתי את המצלמה הסמויה שלי והתכוננתי לעצירה. ויקטור  החנה את הרכב מחוץ לבניין ישן ומוזנח ומיהר פנימה. חיכיתי 7 דקות לערך, בכל זאת היה לי ניסיון של כמה שנים, ידעתי בדיוק מה קורה בתוך המכון כרגע, ונכנסתי פנימה.

גבר צעיר קיבל את פניי, "פעם ראשונה?", "כן", אמרתי, מחפש בעיניי את ויקטור, "מה אתה מחפש?" שאל, "כמו כולם", אמרתי, "ציצים גדולים ואם אפשר אז עולה חדשה", "אין בעיה", אמר הצעיר, "אצלנו כולן עולות חדשות", כיוונתי את המצלמה לעבר הפרוזדור ממנו יצאו 2 בחורות שנראו מסט צילומים למגזין פלייבוי, כולל הבגדים שלבשו.

"הנה יש פה 2 פנויות, ה- 3 עסוקה", אמר הצעיר, "כמה עולה" שאלתי, "250" ענה הצעיר, "זה רגיל", הוסיף, "יותר מזה תצטרך להסתדר איתה! לבד", "זה בסדר", אמרתי, "אלך להוציא כסף מהכספומט ואחזור", "בסדר", הסכים האיש, "בסדר", ואני שכבר היו לי מספיק הוכחות שמדובר במכון ליווי יצאתי החוצה וחזרתי לרכב.

עכשיו מה שנשאר לי זה רק להמתין לו, לויקטור שיצא. עברו 45 דקות וויקטור יצא מהמכון  לכוון הרכב עם חיוך מרוח על הפנים, מסדר את החולצה שמכסה את הבטן, התניע והתחיל לנסוע ואנחנו כמובן אחריו.

ויקטור חזר למוסך ואנחנו בתצפית לעבר היציאה של המוסך, לאחר חצי שעה אמבולנס הגיע וחסם את פתח הכניסה של המוסך, לא הבנתי מה קרה שם, שלחתי את החוקר השני להציץ ולראות מה קרה, ויקטור היה מוטל על הרצפה עם צוות שבדק אותו ופינה אותו לבי"ח.

בערב טלפנתי לאליס, "מה נשמע" שאלתי והיא אמרה לי "אל תשאל אני בבי"ח

ויקטור עבר התקף לב..." (בליבי אמרתי זה בטח מפעילות מאומצת ) היא קיצרה כי בדיוק הייתה ביקורת רופאים.

למחרת אליס התקשרה, "היי אליס מה  שלומך? " שאלתי
 ברוך השם הכול בסדר, ראית מה זה, עובד אחד עצבן אותו והוא התחיל לצעוק ואז החזיק את החזה ונפל, מזל שאחותו הזעיקה אמבולנס, תגיד, ראית את כל זה, צילמת הכול?","כן, כן", אמרתי, צילמתי הכול,"את מטפלת בו?" שאלתי, "בטח, בטח, כולם פה, המשפחה שלו, הילדים, הכלות, עזוב את העניין שלנו, "ברור, עזבתי " אמרתי  "אטפל בו קצת, הרופא  אמר לו לנוח ", "אין בעיה" אמרתי, "זה  בסדר, טפלי בו, אם תצטרכי משהו דברי איתי " "תודה, תודה, נשמה".

לאחר שבוע אליס התקשרה, מה המצב שאלתי, תודה לאל הכול בסדר ענתה, האמת שאני כבר לא צריכה את העבודה..." או.קיי , תצליחו והרבה בריאות..." אמרתי....

כשהשיחה נותקה הייתי  מאוד שלם עם עצמי,  כי  חשוב גם להיות אנושי לעיתים מעבר מלהיות חוקר פרטי שמביא ממצאים .