הגדלת גופן
הקטנת גופן
 
מונוכרום
ניגודיות מקסימלית
 
תיאור לתמונות
 
קיצורי מקלדת
  • M-עבור לתוכן העמוד
  • H-עמוד הבית
  • F-פורום
  • B-אודות
  • A-הצהרת נגישות
הצהרת נגישות
ביטול נגישות
דוס צמרת
 
 

חופשה בכרתים

 החופשה המושלמת שלי מספיק קרובה גיאוגרפית ,אך מספיק רחוקה כדי להתנתק קצת ובעיקר לנוח

החופשה בכרתים (צילום: עינת מיזהר)
דוס צמרת

 

כשחשבתי על החופשה האולטימטיבית שלי ידעתי שהיא חייבת להיות קרובה מספיק מבחינה גיאוגרפית, כדי לא לבזבז את הזמן על טיסה ארוכה ויקרה, אך מספיק רחוקה - כדי להתנתק קצת מהעם שבו אני שוכנת.

מבט חטוף במפה סימן את היעדים המוכרים לכולנו, מתוכם השמטתי 80% כי הם או ארצות אויב או ’ידידותיות’ במצב עוין, וכך נותרתי עם שלושה יעדים אפשריים שמתוכם נבחר היעד של כרתים ברוב קולות במועצה המשפחתית העליונה. הגדרנו את המטרה של החופשה - לנוח, לנוח וקצת לגוון ולנוח ולכן חיפשנו את המלון המושלם שיענה על הציפיות.

למודת אכזבות ממלונות הנראים יפה מרחוק (באינטרנט) ורחוקים מיפה (במציאות), ידעתי שאסור לבחור מלון אם לא שומעים עליו המלצות מחברים ואם אפשר עדיף אלה שאני ממש סומכת עליהם ורצוי, בדומה להרשעה ברצח - מעדות ראייה ולא מעדות שמיעה... וכך נבחר המלון שלנו בכרתים.

המלון מרוחק מספיק מהעיר הקרובה, כדי לאלץ את מי שבא למלון לשכור רכב כדי להגיע לעיר, דבר שהבהיר לי שלא אפגוש כאן את הנוער הישראלי החוגג במלונות ברחבי יוון וכרתים.הייתי מרוצה. ההסעה הביאה אותנו אל מלון שבנו על צלע הר שחזיתו צופה אל אחד ממפרצי הים היפים של כרתים, סמוך לעיר אגיוס ניקולאוס.

פנינו קרנו מאושר ובעיננו נצנצו קרני השמש שזהרו על צבע הטורקיז שבים. הרגשנו שהגענו לגן עדן שהסתבר שלא בשמים הוא, אלא במרחק של שעה ו-20 דקות טיסה מתל אביב.

 

החופשה בכרתים 

כשנכנסנו לאכול את הארוחה הראשונה במלון הרגשנו כמו במגדל בבל, לאחר ערבוב השפות. מכל שולחן נשמעה שיחה בשפה אחרת, אך מה שאפיין את כולם היה השקט והטונים הרגועים שבהן קלחו המילים ונשמעו באוזנינו דומה לאותה מנגינה מרגיעה ששמים בחדר המסג’ ברקע. פתאום הבנתי שכשלא מבינים שפה, המוח שומע אך לא מקשיב, דבר המאפשר לו פשוט להתנתק ולהירגע והייתי מאושרת שהצלחתי להגשים את החלום.

אבל אחרי שלושה ימים החלום הפסטורלי נסדק באחת. חבורה של ילדים קולניים, שעמדו בתור בחדר האוכל ממתינים בחוסר סבלנות להמבורגר שלהם שייצלה החזירו אותי בשנייה לטיולים השנתיים של בית הספר אליהם אני יוצאת כמורה מלווה. הילדים התווכחו, דחפו זה את זה והמטירו פקודות באנגלית שבורה על הטבח המסכן: - "כמה זמן זה ייקח?!" - "אני הייתי לפניו!!" - תעשה את שלי צלוי טוב, בסדר? בסדר?!"

במהרה האנגלית השבורה שבפיהם הפכה לעברית כשהחלו לדחוף זה את זה ולקלל זה את זה, וכל זה כשההורים שלהם יושבים במקום מרוחק ואוכלים להנאתם, אדישים לחלוטין לכל מה שמתרחש. הטבח האדיב האדים ונגב את זיעתו במגבת, והעוברים והשבים פנו אליהם בתחינה בשפה הבינלאומית: - "ש....שש.....!!!!" אך ללא הועיל.

הילדים הישראלים לא הובכו מהתגובות להתנהגותם וברוב הזמן התעלמו מהם לחלוטין. במקרים הבודדים שהתייחסו, הם הגיבו באופן תוקפני וקולני כלפי המעירים שהעיזו לבקש מעט שקט בחופשתם. כעסתי מאד על הילדים הללו בעיקר כי הם הזכירו לי שאני מורה ומחנכת, משהו שכל כך רציתי לשכוח בחופשה הזאת, לצורך המנוחה.

האינסטינקט שלי היה לגשת אליהם ולהסביר להם שהם מתנהגים שלא כראוי, לשאול אותם היכן הוריהם יושבים וללכת לשוחח עם הוריהם על ההתנהגות הפרועה של ילדיהם, אך לא נכנעתי לאינסטינקט. הקול הפנימי שלי הזכיר לי שאני בחופשה וכל התערבות תגרור מעורבות רגשית עמוקה יותר שתגרום להעצמת הכעס ואני הרי באתי לנוח.

ציוויתי על עצמי להסתפק בחיפוש שולחן מרוחק מהמקום ומיהרתי להגיע אליו עם משפחתי. כשהתיישבתי ראיתי שקיבלתי הודעה בטלפון. היא הייתה מאחת השכנות. בהודעה היא מספרת שהשכנים ההם, שמהם אני שמחה לברוח באופן מיוחד, בחופשה עכשיו ושקט ממש אצלנו בשכונה. -"אבל תנחשי לאן הם נסעו". -"לאן?" השבתי. -"לכרתים", ענתה השכנה ופיזרה סמיילים שצחקו לאידי לאורך כל השורה.

 
 
לשכת המסחר מודיעין