הגדלת גופן
הקטנת גופן
 
מונוכרום
ניגודיות מקסימלית
 
תיאור לתמונות
 
קיצורי מקלדת
  • M-עבור לתוכן העמוד
  • H-עמוד הבית
  • F-פורום
  • B-אודות
  • A-הצהרת נגישות
הצהרת נגישות
ביטול נגישות
גילה עיני
 
 

כל הכבוד לצה”ל // עינת מיזהר

העיניים נצצו לי וגרוני ניחר כשסיפרה לי על הטיפול המסור שבנה החייל זכה לקבל מרשויות הצבא, וזה הזכיר לי מייד את נאומו של יצחק רבין ז"ל באוניברסיטה העברית בירושלים כשזכה ,לאחר מלחמת ששת הימים, לתואר ד"ר של כבוד לפילוסופיה.

עינת מיזהר
דוס צמרת

 

בשבוע שעבר כתבתי על לילך (שם בדוי). למי שלא קרא אחזור בקיצור:
לילך, עובדת שתי משמרות ביום, ובכל שבת. היא עובדת בסיעוד קשישים. כך על הרגליים מהבוקר עד הערב, 7 ימים בשבוע.
לילך לא הצליחה בלימודים, ולא סיימה 12 שנות לימוד. חלומה הוא שילדיה יצליחו בלימודים, ימשיכו לאוניברסיטה ויצליחו להיחלץ ממעגל העוני שהיא שקועה עמוק בתוכו. אותה לילך, לא יכולה להרשות לעצמה לרכוש תרופות נגד סוכרת כל חודש.
ובכן, היום יש לי משהו חדש ומרגש לספר לכם על לילך. בנה התגייס לצה"ל לפני כחודשיים. בשל מצבו המשפחתי והכלכלי הקשה הוא הוגדר בצה"ל "חייל בודד", דבר המעניק לו מענק חודשי,מלבד המשכורת, של למעלה מ-1000 ש"ח, וכך הוא יכול לעזור לאימו.
בנוסף, סיפרה לי אימו, צה"ל שלח אליה חייל לביקור בית. אותו חייל ישב ושוחח עמה ושאל אותה על כל מה שחסר.
לילך סיפרה לו, מבוישת, שיש לה מיטה אחת שנתנה לבנה החייל, ואילו היא ישנה על מזרון. החייל רשם לפניו והבטיח, שתגיע משאית עם מיטה. "מה עוד חסר לך"? שאל החייל. לילך ענתה לו שהמיקרוגל שהיה לה התקלקל. הוא רשם והבטיח שידאג גם למיקרוגל חלופי. כך הוא דובב אותה ועודד אותה לשתף אותו בכל מה שחסר, לא להתבייש ולהסכים להיעזר.
לבסוף נותר דבר אחד שהדאיג את לילך. מה יהיה אם השכנים יראו שמגיעה משאית של הצבא ומורידים ממנה מיטה ורהיטים כאלו?! "אני מתביישת", היא אמרה.
"אל דאגה", הבטיח לה החייל החביב. "המשאית לא תהיה משאית צבאית. היא תהיה משאית הובלות לכל דבר.אל חשש."
העיניים נצצו לי וגרוני ניחר כשסיפרה לי על הטיפול המסור שבנה החייל זכה לקבל מרשויות הצבא, וזה הזכיר לי מייד את נאומו של יצחק רבין ז"ל באוניברסיטה העברית בירושלים כשזכה ,לאחר מלחמת ששת הימים, לתואר ד"ר של כבוד לפילוסופיה.
את הנאום הזה כבר הזכרתי בבלוג זה בהקשר אחר פעם, אך הפעם בהקשר של לילך בצבץ ועלה בחדות יתרה:

" יכולה השאלה להישאל, מה ראתה האוניברסיטה להעניק תואר דוקטור של כבוד לפילוסופיה דווקא לחייל?[...]מה לאלו העוסקים לפי מקצועם באלימות ולערכי הרוח? אלא שרואה אני בכבוד זה, שהנכם חולקים באמצעותי לחברי אנשי הצבא, הכרה עמוקה, שלכם בייחודו של צה"ל, שאינו אלא ביטוי לייחודו של עם ישראל כולו. [...]
אף על פי שמשימתו הראשונה במעלה היא המשימה הצבאית והביטחונית, הוא נוטל על עצמו שורה ארוכה של משימות, המכוונות לענייני שלום, לא לחורבן כי אם לבניין ולהאדרת כוחה התרבותי והמוסרי של האומה [...] "

את הנאום הזה אני מלמדת כבר שנים במסגרת שיעורי מחשבת ישראל כשאנחנו לומדים דילמות מוסריות מטקסטים יהודיים-ישראליים שונים בנושא הצלת חיים במחיר הסתכנות.
היום אני יודעת שבשנה הבאה, כשאלמד את הנאום הזה, אשתף את כל התלמידים בסיפורו של בנה החייל של לילך, במחויבות העמוקה שצה"ל חש כלפי הבן שהתנדב להגן על מדינת ישראל, מחויבות שבאה לידי ביטוי במעשים ולא רק במילים.
ביקורת רבה נשמעת בימים אלה על הצבא בכלל ובעיקר על המשאבים התקציביים האדירים שהוא שואב מהמדינה. בימים אלה אני דווקא בוחרת לספר את הסיפור הזה.
ועל זה נאמר: כל הכבוד לצה"ל!

 
 
פורום1זול