(הורים) הזורעים בדמעה ברינה יקצרו - חלק ב’
יש לנו נטייה לפרש לא כהתרסה, כמרידה בסמכות. בקשת עזרה זה בדיוק ההיפך מסמכותיות נוקשה. ככל שהיחסים יהיו יותר קרובים, מושתתים על יותר הקשבה, עידוד לתרומה ומועילות, שיתוף והתייעצות - כך גם סביר שתהייה יותר מוטיבציה פנימית לעזור.
בקשת עזרה
כשאנחנו במקום שקשה לנו לבקש עזרה, אז סביר שנהייה מסוג ההורים שעושים הכול בבית ובסופו של דבר (לא תמיד) מתמרמרים ובאים בטענות לילדים.
רק אם נבין עד כמה בקשת עזרה תורמת לתחושת השייכות של הילד, אולי נפנה לה קצת יותר מקום.
זה לא פשוט כמו שזה נשמע כי האתגר הגדול ביותר כאן הוא להביא בחשבון שכשאנחנו פונים ומבקשים עזרה מהילד, מהמקום של שוויון ערך ולא מהמקום המנחית / השולט - זכותו לסרב.
החוכמה היא לא לוותר על הילד שאומר לא או עושה פרצוף חמוץ. החוכמה היא שגם אם הוא עושה פרצוף ובכל זאת עוזר, להודות לו - "תודה שעזרת למרות שלא רצית".
השאלה אם אנחנו כהורים יכולים לקבל את זה?
אפשר לשאול ילד אם מתאים לו עכשיו? ואם יאמר אח"כ אז לבקש שיאמר כשהוא פנוי. זה מראה על המון כבוד לילד ויש יותר סיכוי שכך יפתח מוטיבציה פנימית לעזור.
יש לנו נטייה לפרש לא כהתרסה, כמרידה בסמכות. בקשת עזרה זה בדיוק ההיפך מסמכותיות נוקשה. ככל שהיחסים יהיו יותר קרובים, מושתתים על יותר הקשבה, עידוד לתרומה ומועילות, שיתוף והתייעצות - כך גם סביר שתהייה יותר מוטיבציה פנימית לעזור.
ביקורת out עידוד in
הנטייה האוטומטית של רובנו היא לראות את מה שחסר, לא את מה שיש. דהיינו, להיות בביקורת.
ביקורת באה מהרציונאל ששגיאות צריך לתקן, כי אם לא נגיד, איך הילד ידע?
כל הזמן נמצאים בתיקון. המצב עוד מחריף כשיש לנו סיבה (לכאורה) לכעוס.
כשהורה נמצא בביקורת, הוא לא מבטא בכך שום אמירה הורית למעט, הנמכה והשפלה של ילדו.
איש לעולם לא נעשה טוב יותר רק מפני שאמרו עליו שהוא רע.
אפשר לטעון שביקורת לא חייבת לפגוע ולהחליש ושהיא יכולה להיות "ביקרות בונה".
הגישה האדלריאנית, שלאורה אני מנחה, לא מאמינה שניתן לבנות על חולשה אלא רק על כוחות.
קודם כל נלמד לא להרעיל - זה ממש פיקוח נפש. לאחר מכן נוכל ללמוד איך להזין.
חוץ מזה, שכמו לפני כל בנייה, יש להניח יסודות שעליהן ניתן יהיה לבנות את מה שרוצים באופן יציב.
הרעיון מאחורי עידוד הוא להעלות את הערך של הילד בעיני עצמו. בעיקר הילד שחווה מצוקה וכישלון
באנגלית לעודד זה to encourage, משמעו להפיח אומץ וזה בדיוק הדבר שלו זקוק ילד שנכשל. הוא זקוק לאומץ לנסות שוב, לאומץ להאמין שהוא יכול להצליח בפעם הבאה ולאומץ ללמוד מהטעות - כי טעות היא רק עוד דרך ללמידה ובשום אופן לא פגם באישיות. ויותר מכול, הוא זקוק לאומץ להיות בלתי מושלם. כשילדים מקבלים את כל אלה, הם מקבלים כוחות להמשיך הלאה ופוגשים את עצמם באופן חיובי.
נכיר בכך שככל שהעצמת ילדינו תתרחש בצורה נכונה והמשכית, היא תעצים במקביל גם אותנו.
כאשר ההורים מעודדים, לרוב גוברת הערכת הילדים כלפיהם ובונה תשתית חינוכית כללית מתאימה
יותר במשפחה.
לא לנקוט צד במריבות בין אחים
הורים רבים מתקשים לעמוד מנגד ולא להתערב במריבות שבין ילדיהם. הסיבות לכך מגוונות -כי הם רוצים שקט, כי הילדים מבקשים מהם לשפוט, רוצים צדק, לא מסוגלים לסבול מריבות, כי מבחינתם זה כישלון חינוכי אם ילדיהם רבים, רוצים שילדיהם יהיו חברים, כדי להגן על החלש, למנוע פגיעה פיזית.
נשאלת השאלה- כשאנחנו מתערבים, האם אנו משיגים את המטרות שעומדות מאחורי ההתערבות? דהיינו - שקט, צדק, חברות בין הילדים, הגנה על החלש....? ממש לא!
כשאנו מתערבים במריבות של ילדינו, אנחנו משבשים את האימון שלהם ביחסי אנוש על כל הכרוך בזה.
בכך ששימשנו קהל, בעצם הגדלנו אצלם את המוטיבציה לריב הבא
כשאנו מגנים על החלש - אנחנו מעצימים את הקנאה, התחרות, מקבעים את החלש בתפקיד "התמים" שזקוק להגנתנו ואת אחיו בתפקיד הבריון ו"הרע". קיבוע בתפקיד מעצים קינאה בין האחים ומייאש. ובכלל, כדאי שנסגל לעצמנו ראייה חיובית ורחבה עליהם וכך גם יוקל לנו להתייחס אליהם בהתאם.
אם נפסיק לשמש שופטי צדק ולנקוט צד במריבות בין ילדינו, המריבות יצטמצמו בצורה דרסטית. אולי תהייה הסלמה בהתחלה, כי לילדים יש נטייה לבדוק את הגבול. יישארו מריבות אך הן יהיו בתחום המטרה החברתית, שחשובה לכשעצמה, ולא תרגישו צורך להפסיק אותן.
לא לפינוק!
הבה נעשה סדר בבלבול - אהבה ופינוק הם לא אותו דבר.
חיבוקים, תשומת לב, הקשבה, חום, עידוד, אינטונציית קול אוהבת - אף פעם אין מהם יותר מדי ואתם מוזמנים לתת אותם לילדיכם ללא הגבלה.
לעומת זאת, עשייה למען הילד, באופן גורף, דברים שהוא מסוגל לעשות בעצמו כמו גם מתן עדיפות לסיפוק צרכיו המידיים והחשבתו של הילד מעל הזולת - זהו פינוק. דוגמאות - פינוק זה לקלח ילד בן 8, להאכיל ילד בן 5, להלביש ילד בן 6, לפתור לילד בן 10 את בעיותיו החברתיות. תשובות שאני מקבלת מהורים המתקשים להימנע מפינוק - "אני מפנק כדי לחסוך לעצמי צרות", "כי לי לא נתנו", "כי זה הכיף שלי", "כי אני מפונק", "זה נותן לי שקט ונוחות", "כי אין לי כוח לעימותים", "כדי שיאהב ויעריך אותי"....מעידות באופן חד משמעי שהצורך לפנק הוא שלנו ההורים.
חינוך במיטבו הוא זה המהווה שדה אימונים לחיים שבחוץ ועונה על שתי מטרות חשובות:
לחנך את הילד לאינדיבידואציה - דהיינו, עידוד מימוש והגשמת הפוטנציאל של הילד
לחנך לסוציאליזציה - עידוד היכולת להשתייך לקבוצה.
כאשר אנחנו נותנים שירותים מיותרים לילדינו ועושים עבורם את מה שהם יכולים לבד או רצים לספק להם את כל מבוקשם כאן ועכשיו, אנחנו מפספסים באחת את שתי המטרות הללו.
הגמילה מפינוק לא פשוטה הן לילד והן להורה אך היא ממש בבחינת פיקוח נפש. הורה המספק לילדו את המרחב הבטוח, מלווה ומעודד ללמידה והתנסות, יוכל להוביל אותו לעבר עצמאות.
חוקים וגבולות
גם כאשר כהורים אנו מבינים את חשיבות הצבתם של גבולות, לא תמיד קל לנו לעשות זאת.
כמדריכת הורים, אני נתקלת לא פעם בהורים שאצלם הקושי הרגשי להגיד "לא", "עד כאן", "אסור" , "לא מסכים" ולהרגיש שלמים עם האמירה הוא עצום, עד כדי וויתור על סמכותם.
נכון, לא פשוט לומר לא לילדינו, שכן הוא גורר בדרך כלל הבעת מחאה ותסכול מצידו של הילד. טבעי שהילד יהיה לא מרוצה וטבעי אף יותר שינסה בכל דרך להפוך את הלא לכן. יחד עם זאת, בהנחה שהגבול שהצבנו אכן הכרחי, עלינו לעמוד על דעתנו ולהפנים כי ילדינו יודעים מה הם רוצים לטווח הקצר אך לא בהכרח יודעים מה טוב עבורם לטווח הארוך
ילד זקוק לגבולות באותה מידה שהוא זקוק לאהבה. הגבולות יוצרים עבורו תחושת יציבות העוזרת לו להרגיש שיש מי שדואג לו, מכוון אותו ולא מאפשר ליצריו להשתלט עליו. מכאן עד כאן יש לך חופש פעולה אך לא ניתן לך ליפול מהמעקה....
הצבת גבולות גם עוזרת לילד לפתח את יכולת דחיית הסיפוקים ולהפנים ערכים חברתיים של התחשבות, נתינה וכבוד הדדי. הבית מהווה שדה אימונים המאמן אותו לחיים בחוץ.
הגבולות נועדו גם לשמור עלינו ההורים. כשאנחנו נאמנים לגבול שלנו, הילדים לומדים מהר יותר לכבד אותנו ואת הגבול שלנו ובכך אנחנו מונעים מעצמנו להגיע למצב של כעס מצטבר.
עע.jpg)
