ילדים דורשים עצמאות
יש בהחלט מצבים שהילד מגלה ציר התפתחות עצמאי ומפותח ופתאום חלה רגרסיה. אחת הדוגמאות השכיחות ביותר למצב שכזה הוא הרטבה משנית
המעבר החד והמהיר בין יום הזיכרון ליום העצמאות הוא מעבר מורכב שרבות דובר בו. אם ננסה רגע להבין מה יש במעבר הזה נבין עד כמה הוא מורכב מבחינה פסיכולוגית רגשית - זהו מעבר בין אובדן לבין הישג, בין מחיר לבין רווח, בין האין לבין היש - מעבר שנדרש זמן כדי להפנים אותו. יום הזיכרון כמובן מציין רגעים טראגיים של אובדן ממשי שלעולם לא ישוב. להבדיל אלף אלפי הבדלות רגעים קטנים של אובדן הם רגעים מוכרים לכל אחד וגם לילדים, שאצלם לפעמים מתוך האובדן מתגלים כוחות וצומחת עצמאות.
ילדים מגלים עצמאות בכל גיל ובדרכים רבות ומגוונות. לפעמים זה דרך מאבק והתעקשות, ולפעמים דרך דיאלוג. בשנות הילדות הראשונות העצמאות מתבטאת בעיקר דרך הגוף - הילד מתרחק אט אט באמצעות הזחילה "מבסיס האם" המוכר, מתרחק וחוזר.
לאחר שנה, הוא מתחיל לבחון את הגוף שלו ואת היכולת לשלוט בתנועות הגוף, במתן הצרכים וכדומה (בהמשך אראה דוגמא שקשורה לתהליכים של גמילה בדיוק בהקשר הזה), בשנות הילדות הבוגרות יותר העצמאות מתגלה בהקשר לדעה עצמאית או כמו שילדים נוהגים לומר: "אתה לא מחליט עליי" - גם לכך אראה דוגמא בהמשך של ציורי ילדה שמתפרצת בזעם כש"מחליטים עליה", והמסלול ממשיך - החלטות חברתיות עצמאיות, החלטות לימודיות ובשנות הנערות גם הדיאלוג של כל ילד מול הסביבה - עד כמה אני חלק מהם ועד כמה אני עצמאי בדרכי שלי...
מה בעצם יש לחפש בציורים של הילדים בהקשר לעצמאות?
טוב, עצם המאבק של ילדים להשגת עצמאות הוא מאבק שמוכר לכל הורה והוא לובש צורה אחרת בגילאים שונים. המטרה שלי במפגש עם המשפחה ובפענוח ציורי ילדים תהיה לזהות את מידת הבשלות של הילד לקראת עצמאות וגם את החששות שבאופן טבעי נלווים לזה.
מידת הבשלות של ילד לעצמאות תתבטא בין היתר בהתאמה של הציור לרמת הגיל של הילד, והחששות שלו מעצמאות יתבטאו בסימני מצוקה כמו למשל: רגרסיה ברמת הציור.
במילים פשוטות יותר, הרבה פעמים מה שקורה זה שמבחינת גיל הילד ההורים וגם החברה מצפים להתנהגות מסוימת, בזמן שמבחינת הגיל הרגשי של הילד (שיכול להיות שונה מגילו הכרונולוגי) הוא עדיין לא מוכן להתנהלות שכזו, ואז המטרה בייעוץ תהיה לתת להורים ולילד כלים להתמודד עם המצב הנוכחי בשאיפה לתת לו גם על הדרך כלים שיחזקו אותו ויאפשרו התפתחות.
מה לגבי ילדים שרוצים עצמאות והורים שמעודדים דווקא תלות?
זו נקודה חשובה מאד כי הנה אנחנו כאילו מדברים בקלות על המעבר לעצמאות: "ילד שיודע להחליט עבור עצמו, ילד שמאמין בכוחותיו, ילד שאוהב לפעול לבד בשטח", אבל מן העבר השני יש גם הורה - ושאלת השאלות היא עד כמה ההורה מאפשר לילד סביבה של עצמאות, עד כמה ההורה סומך על הילד, מאמין בו שיוכל להתמודד עם המציאות בלעדיו. והתשובה לשאלה הזו היא מאד מורכבת - יש הורים שאוהבים את הנזקקות והתלות של הילדים כלפיהם, יש הורים שחרדים מפני העולם ולכן גם מתקשים לשחרר את הילד, יש מקרים בהם ניסיון העבר לימד את ההורים שעוד מוקדם לאפשר לילד המסוים הזה עצמאות מוחלטת ועוד.
הוריה של חלי (שם בדוי) בת השבע פנו לייעוץ בגלל התפרצויות רבות שמאפיינות את התנהגותה במפגשים משפחתיים, היא צועקת יוצאת בכעס מהבית ומתקשה להירגע. אפשר לראות בציור באופן בולט את השיער של הדמות: העומס והצפיפות שלו הם ביטוי קלאסי בציורי ילדים ללחץ רגשי.
אבל הלחץ הזה נובע מניסיוני, לא מעצמאות אלא בדיוק להיפך. כששוחחתי עם המשפחה התבהרה התמונה - גם ההורים וגם בני משפחה נוספים (סבים ודודות) מרבים "לחנך" אותה בשעת מפגשים משפחתיים, משפטים כמו: "אל תיגעי!.. אסור ללכת לשם...תתנהגי יפה" נאמרים שוב ושוב כלפיה, ואילו היא מרגישה שמרחב הפעולה העצמאי שלה מצטמצם כמעט לגמרי... הנחיתי את ההורים לדלל את מינון ההערות ולבקש מבני המשפחה לתת להם בלבד לנהל את הדיאלוג מולה בשעת כעס. התוצאה הטובה לא איחרה לבוא, התנהגותה של חלי נרגעה ובציורים נפתחו לה מרווחים קטנים בין השערות, מרווחים של אוויר ועצמאות.
מה עושים למשל עם ילדים תאומים כשאחד עצמאי והשני פחות?
זו שאלה שמעסיקה הרבה הורים לילדים תאומים, וזה באמת רגע שמאד קשה להכריע בו למשל רגע לפני כיתה א’. אחד התאומים מגלה בשלות השני פחות ושניהם אמורים לעלות לכיתה א’ באותו היום. בסופו של דבר, לאורך השנים פגשתי הורים לתאומים שביצעו כל מיני החלטות כולל גם הישארות של שנה נוספת בגן עבור אחד בלבד. המטרה בפענוח הציורים מבחינתי היא לתת להורים תמונה רחבה ככל האפשר לגבי הכוחות וגם הקשיים של הילד כך שיוכלו להחליט לכאן או לכאן.
הוריהם של דנה ותמר (שמות בדויים) בנות החמש ושבעה חודשים מתלבטים בדיוק בעניין זה. תמר, הדומיננטית יותר ממלאה את כל שטח הדף בביטחון וביצירתיות ומעידה בכך על ביטחונה העצמי החזק, על הדימוי העצמי החיובי שלה בעיני עצמה ועל יכולתה להביע את רגשותיה בקרב סביבת בני גילה ולרכוש לעצמה חברים רבים.
לעומתה דנה פחות בטוחה בעצמה, גם היא חכמה ונבונה אבל הרעד באיכות הקו שלה והתנועה הרופפת בציור כולו קשורים לפחדים שמאפיינים אותה.
הפער המשמעותי הזה בין רמת הציור היצירתי והבוטח של תמר לעומת הרעד והריק בציורים של דנה, מלמד שדנה נמצאת עדיין בשלב שהיא זקוקה לתלות ולקרבה ולא בשלה להפרדה ועצמאות.
לכן, בשלב ראשון, המשפחה קיבלה כלים שמטרתם לחזק את דנה מבחינה רגשית. בשלב השני, כאשר הציורים של דנה השתנו והפכו להיות בטוחים ויצירתיים יותר אפשר היה להתקדם. בגלל שהפער בין השתיים גדול, לא חשבתי שהוגן יהיה שתמר תמתין עד שדנה תגיע לרמתה, וגם אין זה הוגן בעיניי שדנה תצטרך להתאים את רמתה כל הזמן לרמה של תמר. במילים אחרות, כדי לאפשר לכל אחת התפתחות בקצב שלה המלצתי להורים לצד המשך הייעוץ והטיפול הרגשי לחפש מסגרות חינוכיות קרובות אך נפרדות, ובעיקר עבור דנה המלצתי על מסגרת חינוכית רב גילאית כדי לתת לה את הזמן שלה למצוא בתוכה את הכוחות לעצמאות.
המעבר לעצמאות הוא מעבר אישי עבור כל ילד, וגם לנו המבוגרים - הציורים במקרים שכאלה מתפקדים כמעין מצפן שמאפשר לזהות מעט טוב יותר את הרגע הנכון לשינוי.
להתראות בגיליון הבא,
עע.jpg)
