חיפוש

 

 
לדף הבית >>     >>

דרכים לתקשורת יעילה ומקרבת במשפחה // ילדודס

 

הילדים שלנו אומנם בני אדם קצרים יותר אך הם שווי ערך לנו במובן הזה שהם זקוקים, בדיוק כמונו, לאותם תנאים בהקשבה על מנת להרגיש אמון וקירבה ומתרחקים ונחסמים בדיוק כמונו משיפוטיות, זלזול, ביקורת והטפת מוסר.

 

הורים רבים עסוקים כל כך בניסיון הנואש להחזיר לעצמם את הסמכות, שבדרך הם שוכחים להשקיע ביחסים. ברגע שיש שפה של יחסי קירבה במשפחה, הסבירות לשיתוף פעולה מצד הילדים גדל. ההורות המודרנית מאופיינת בשני סגנונות שבמקום ליצור יחסי קירבה ושת"פ משיגים את ההיפך.

סגנון ההורות הנוקשה - שם נשמע את שפת ה"תו" - תאכל, תתקלח, תצחצח, תקרא, תישן, תלך, תלמד, תביא, תיזהר, תפסיק וכד’. שפה כוחנית, רוויה בציוויים, נטולת אינטימיות. לעתים משיגה ציות ולכאורה "עובדת" אך לטווח הרחוק הילדים ילמדו שהעולם מחולק לחזקים וחלשים ואו שיהיו כנועים, חסרי עמוד שידרה או שיהיו כוחניים כלפי החלשים מהם.

לעתים היא גוררת מאבקי כוח. ההורה רוצה שהילד יעשה את מה שביקש ממנו לעשות ועוד מרצונו החופשי וכשזה לא קורה, ההורה עסוק בעלבון, כעס ותסכול. במקום להיות עסוק בחינוך ולהגיב ממקום בוגר ואחראי, הוא למעשה עסוק בעצמו ומתפרץ על הילד. בתגובה להתפרצות ההורה, הילד עצמו חש תסכול ועלבון ומתפרץ בחזרה. כאן נוצרת מעגליות שוודאי לא בנויה על תקשורת יעילה ומקרבת.

סגנון ההורות השני הוא המתירני - שם נמצא את ההורים המונעים מחסות יתר, הגנת יתר, פיצוי, שימת ילד במרכז ומתן שירותים מיותרים. השפה שמאפיינת סגנון הורות זה היא שפה גדושת סימני שאלה והתרפסות. "יוסי, הולכים למקלחת, טוב? אוכלים ארוחת ערב, אתה בא? מה אתה רוצה? את זה, את זה, את זה או את זה? בבקשה תפסיק לדבר אלי ככה, טוב? באופן מפתיע גם כאן הילדים לא נוטים לשתף פעולה כי במילא למדו שעושים בשבילם הכול.

התקשורת עימם רחוקה מלהיות יעילה ומקרבת כי הם עסוקים בעצמם יותר מאשר בסביבתם אז מה כן? סגנון ההורות המומלץ הוא הסגנון הסמכותי. כאשר המילה סמכות לא מייצגת נוקשות, קשיחות, כוחנות וחוסר אינטימיות. נהפוך הוא. יש בבית חוקים וגבולות ברורים והגיוניים שנועדו להעניק לילדים מסגרת ותחושת ביטחון אך הם מתווכים לילדים באמצעות דרכי תקשורת יעילה ומקרבת. מלווים בהרבה הקשבה אמפאטית ומעודדת, שיתוף, התייעצות ובקשת עזרה.

הקשבה! הקשבה היא אבן היסוד לתקשורת מקרבת בכלל ובמשפחה בפרט. ההרגשה שמקשיבים לנו במלוא תשומת הלב מושגת בזכות מעודדי הקשבה כמו - הנהון, חיוך, קשר עין, שאלות מכוונות, התעניינות אמיתית, פינוי מכוון של זמן, גילוי הבנה באמצעות שיקוף, אמפטיה, סבלנות ובעיקר הכרה ברגשות השליליים כמו החיוביים. חוויה כזו של הקשבה גורמת לנו בדרך כלל להרגיש - דברי מעניינים, אני משמעותי , אכפת ממני, מכבדים אותי, מקבלים ומבינים אותי כמו שאני.

מה עשוי לחבל בהקשבה? - חוסר עניין, פיזור נפש, דעות קדומות, חוסר זמן, שיפוטיות, התנשאות, זלזול, מתן עצות, ריכוז בעצמי, חוסר סבלנות) חוויה צורמת של הקשבה עשויה להותיר אותנו בתחושות שאני חסר ערך, אני לא שווה, מזלזלים בי, אני משעמם, לא אוהבים אותי, אני לא רצוי. הילדים שלנו אומנם בני אדם קצרים יותר אך הם שווי ערך לנו במובן הזה שהם זקוקים, בדיוק כמונו, לאותם תנאים בהקשבה על מנת להרגיש אמון וקירבה ומתרחקים ונחסמים בדיוק כמונו משיפוטיות, זלזול, ביקורת והטפת מוסר.

ממקום של כיבוד הילד, נשאל אותו אם הוא מעוניין בעצה לפני שנעוט עליו עם עצות שיקוף מאפשר לנו לוודא שהבנו את דבריו. לדוגמה - עוצרים אותו בעדינות ואומרים לו "חשוב לי לוודא שהבנתי אותך. מה שאתה בעצם אומר זה ש..... אם לא פנויים, אז לומר :חשוב לי להקשיב לך כמו שצריך ועכשיו אני לא פנוי. עוד רבע שעה אתפנה ואוכל להקשיב לך בתשומת לב מלאה. ולקיים את ההבטחה. כדאי לעשות זאת בגובה העיניים, בלי רעשים ופלאפונים תוך כדי.

שיתוף והתייעצות אני מניחה שאם אשאל אתכם את מי אתם נוהגים לשתף ועם מי אתם נוהגים להתייעץ תאמרו לי - כאלה שדעתם חשובה לי, שאני רוצה בקרבתם, שאני סומך עליהם וכד’. תסכימו איתי שמדובר במסרים שכדאי להעביר גם לילדינו. כל כך מעצים, מקרב ומעודד רגישות, התחשבות והדדיות. גם אנחנו ההורים נלמד ליהנות מזה. הזדמנות להרפות מעמדת המטיף והמחנך ולקרב את הילד לעולמנו ואותנו לעולמו. הילד לומד שזה בסדר לא להיות מושלם ומקבל כאן מודל מופלא לחיקוי לחיים. הכוונה בשיתוף היא באמת to share, לחלוק. לארח את הילד בעולמנו. מדוע לארח? כי אנחנו משתפים אותו באינפורמציה או ברגש או בחוויה הקשורה בנו. כמובן שיש לשתף את הילד ברמת ההבנה והרגש שלו. לא נעמיס עליו רגשית, נעשה זאת באחריות ונבחר עיתוי מתאים. באשר לסוגיה במה לשתף? - ההורה ישתף במה שנוח ובטוח עבורו, במה שמתאים לגיל הילד, לשלב ההתפתחות שלו וליכולת ההכלה שלו. נימנע מלשתף בדברים שעלולים להפחיד, להלחיץ ולהדאיג את הילד. לא נשתף בעניינים הקשורים במיניות ובזוגיות שלנו, ההורים. חשוב בעת קושי, להעביר מסר אופטימי - אנחנו ביחד נתגבר כי אנחנו צוות. התייעצות היא למעשה עליית מדרגה ביחס לשיתוף כיוון שיש כאן הדדיות - אנחנו כן מצפים לתשובה ומענה מהילד ומסתמכים על זה. במה מתייעצים? בקשר לילד - מתן בחירה מתוך אופציות: ביצה או מקושקשת, מקלחת לפני או אחרי האוכל? בקשר אלינו - עניבה הזו או הזו, העגילים האלה או האלה?... בקשר ליחסים - לסרט הזה או הזה, לים או למוזיאון, רשימת קניות הביתה... במה לא מתייעצים? זוגיות, מיניות, תכנון משפחה, משכנתא, מעבר דירה. לגבי האחרונים, ניתן לשתף אך לא מומלץ להתייעץ. איך מתייעצים? בגובה העיניים, סימני שאלה במקום סימני קריאה, בדברים ניטראליים שניתן לקבל בהם את עצת הילד, לתת מעט אפשרויות כדי לא להעמיס ולבלבל את הילד....

ככל שההורה יכיר יותר את עולמו הסובייקטיבי של הילד, ידע גם טוב יותר כיצד לפנות אליו, מתי ובמה לשתף ולהתייעץ.

בקשת עזרה כשאנחנו במקום שקשה לנו לבקש עזרה, אז סביר שנהייה מסוג ההורים שעושים הכול בבית ולעיתים (לא תמיד) גם, בסופו של דבר, מתמרמרים ובאים בטענות לילדים. רק אם נבין עד כמה בקשת עזרה תורמת לתחושת השייכות של הילד, אולי נפנה לה קצת יותר מקום. זה לא פשוט כמו שזה נשמע כי האתגר הגדול ביותר כאן הוא להביא בחשבון שכשאנחנו פונים ומבקשים עזרה מהילד, מהמקום של שוויון ערך ולא מהמקום המנחית / הסמכותי - זכותם לסרב. החוכמה היא לא לוותר על הילד שאומר לא או עושה פרצוף חמוץ. החוכמה היא שגם אם הוא עושה פרצוף ובכל זאת עוזר, להודות לו - "תודה שעזרת למרות שלא רצית". השאלה אם אנחנו כהורים יכולים לקבל את זה? אפשר לשאול ילד אם מתאים לו עכשיו? ואם יאמר אח"כ אז לבקש שיאמר כשהוא פנוי. זה מראה על המון כבוד לילד ויש יותר סיכוי שכך יפתח מוטיבציה פנימית לעזור. יש לנו נטייה לפרש לא כהתרסה, כמרידה בסמכות. בקשת עזרה זה בדיוק ההיפך מסמכותיות נוקשה. ככל שהיחסים יהיו יותר קרובים, מושתתים על יותר הקשבה, עידוד לתרומה ומועילות, שיתוף והתייעצות - כך גם סביר שתהייה יותר מוטיבציה פנימית לעזור. כשרבנו עם הילד - אין סיכוי שירצה להתפנות לעזור. כשאנו מבקשים מילדינו עזרה, אנו שוב מעבירים להם מסר שאיננו "כל יכולים" וזקוקים לפעמים לעזרה. מלמד אותם לפנות גם אלינו לעזרה. משפטים כמו: "לא צריך טובות, כמו שאתה לא עוזר לי גם אני לא אעזור לך" - חוסמים בחירה, נכנס למקום המניפולטיבי, המתחשבן. איך ניתן לענות בצורה אמפאטית לסירוב של ילד לעזור? "אוקי, אז בפעם הבאה..... ו... נשאלת עוד שאלה : מה קורה כשהילד מבקש מאיתנו עזרה? האם אנחנו נרתמים? האם אנחנו נרתמים תמיד ומיד? ומה קורה כשאנחנו לא יכולים? מה הילד לומד מהמודלינג הזה? בהצלחה!!!

הכותבת היא אם לארבעה, יועצת משפחתית, מנחת קבוצות הורים ומנחה במדרשה למקצועות ההנחיה במכון אדלר

עירית מודיעין

 

 
 
 
פורום המומחים

פורום המומחים

מעגלי תמיכה

מעגלי תמיכה

 

 

 

 

 

עירית מודיעין
לשכת המסחר

 

מדורים

 
 
 
 
הגדלת גופן
הקטנת גופן
 
מונוכרום
ניגודיות מקסימלית
 
תיאור לתמונות
 
קיצורי מקלדת
  • M-עבור לתוכן העמוד
  • H-עמוד הבית
  • F-פורום
  • B-אודות
  • A-הצהרת נגישות
הצהרת נגישות
ביטול נגישות