הוא עוד ישוב // סיפורים מהחיים
בבוקר קמה, שטפה את פניה, הדליקה סיגריה ומבטה נדד אל קיר המטבח. הכל נותר כפי שהיה, הוילונות, הקישוטים. כן, גם הגיטרה. אף היא נותרה במקום. ”אם כך אז הוא עוד אוהב אותי ”, אמרה לעצמה. ”הוא עוד ישוב”.
היה זה שידוך מוזר. היא נערה קטנת גוף, מפוחדת, חסרת ביטחון ועדינה. לא יפה מי יודע מה, לא חטובה, סתם בתו של השכן. הוא גדול שכזה, גדול מהחיים עם מלוא חופניים של כריזמה, רחב כתפיים, נאה וגבוה.
ובכל זאת חייהם הצטלבו לפני 15 שנה בצומת הטייסים. נשאו כשחברותיה רק התייצבו בשנית בלשכת הגיוס, חשבה שזה אביר חלומותיה - היא הבאה חלומות, הוא הביא את הגיטרה.
מהרגע הראשון התאהבה בו בטרוף, אהבה כואבת, מתמכרת עד כלות נשמתה. והוא כמאזניים שלנצח לא יתאזנו במרכז, נבהל, נחנק, אבל בדרכו המיוחדת, בנפשו הלא מובנת רצה בה כאשתו, אבל לא ממש.
הבעיות החלו להגיע וכמו תמיד, זה איך לא, במיטה. לא ניתן להסביר מה קרה ואיך קרה, ורק סקסולוג אולי יסביר לך שמרוב אהבתה ופחדה לא לאבדו, נסגרה מולו, והוא לא יכול לדעתה כדרך גבר באשה וגם בילד משלו חפץ. אט אט תאוותו נמוגה והלכה, דעכה והלכה ואת שעות הפנאי החליף האופנוע, איתו יצא עם ערב ושב רק עם שחר.
שנה הולכת ושנה באה, והמפוחדת היתה למבוהלת והיסטרית. הוא מתרחק אבל לא היה חכלום לעשות נגד הגסיסה ביניהם וגם חפצה בתינוק, המחשבה על כך הקפיאה אותה, אחריות גדולה מידי עבור נפשה המיוסרת, למרות שהיא אהבה ילדים. ואולי בגלל זה ואולי למרות זאת, בדרך נסתרת ומפותלת מצאה את התחליף, עבודה עם הילדים בגן. העניקה להם כל מה שפחדה עד מוות להעניק לילד מבשרה. היה לה נוח, וזה היה מעין "במקום".
10 שנים, נצח כמעט בחיי זוג חשוך ילדים, וערב חורפי קר וגשום הטלפון מצלצל: יומנאי תחנת המשטרה על הקו: "האופנוע של בעלך היה מעורב בתאונה. שניהם שוכבים בבית החולים".
"הם"? הם התרסקו? ניסתה להרגיע את עצמה... אולי זה נהג הרכב השני, אבל היומנאי היה קר: "הם התנגשו במעקה הבטיחות".
נסעה, לא...טסה לבית החולים, הישר למחלקה האורטופדית. שכב על המיטה, קצת שריטות ברגל, תחבושת ביד ועין נפוחה. לא נורא. ואז היא ראתה אותה. גם עם מעט שריטות ותחבושת, גם העין נפוחה. לא נורא. לא יכלה לעמוד בפני המבוכה, הפגיעה והכאב.
שבוע אחרי. שב הביתה. יומיים לא שהחליפו ולו מילה אחת עד הלילה השלישי. אחרי שכיבתה את האור הוא לחש כמו מדבר לעצמו: "אני לא יכל יותר. אני חייב לחפש את עצמי. מצטער זו לא את, זה אני".
בבוקר ארז את חלק מחפציו האישיים: "אני אתקשר". והלך.
עוד שבועיים חולפים והוא על הקו: " מצאתי עבודה כמנהל פנימייה. זה קצת רחוק. לא, אין טעם שתעברי לגור כאן. אני חייב פסק זמן. כך עדיף לשנינו".
מידי יום לא שכח לצלצל. שאל, התעניין כאילו דבר לא ארע וביום שלישי אחד הגיע כשבידו שקית הכביסה. תמיד אהב איך הבגדים יצאו נקיים וצחים תחת ידה. כן גם מגוהצים ומסודרים. היא שתקה, ולא דיברה, רק ישבה והקשיבה לפריטתו על הגיטרה. כל כך אהבה לשמוע, וכה שמחה שהוא השאיר אותה. מי יודע, אולי זה הסימן שהוא עוד ישוב,
אולי זה רק ארגון מחדש של נפתולי מוחו המורכב כל כך עבורה. וכך התנהל לו יום שלישי מידי שבוע. מגיע עם שקית הכביסה, יצאו לקנות משהו, חזרו, ושוב עם הגיטרה. בבוקר היה אורז את הכביסה משבוע שעבר, נשיקה בלחי, ועוד שניה ושאון האופנוע הלך ונמוג בעיקול הכניסה למושב הקטן שבשולי ת"א.
במשפחה הבינו שמשהו קורה, אך לא רצו להתערב. בחגים היה מגיע, מספר את הבדיחות הקבועות, מקסים אותם בכריזמה הנשפכת, ובבוקר איננו. גם הם התרגלו.
ואז בערב אחד, היא מתקשרת אליו. לשאול משהו, סתם, כנראה לא משהו מיוחד, רק לשמוע אותו, והיא ענתה לה. נכון, בסתר ליבה ידעה, אבל זה היה האישור הסופי, הכואב.
מכאן ואילך הפכו לילות שלישי ללילות מונולוגים של כאב, תסכול וסיוט. הוא לא מגיב, רק פורט חרישית על הגיטרה. קול בכיה הגיע עד לשכנים.
שעה מאוחרת בלילה אביבי. מתקשה להירדם ומזפזפת לה במחשב, אתר פה, אתר שם. ולפתע עיניה נתקלות באתר הכרויות. עלעלה בין התמונות עד שאחת הדמויות משכה את עיניה. מבלי לחשוב, הקלידה את מס' הטלפון שלה, ופרשה לישון. מה שיהיה יהיה.
לבליינד דייט הלכה בבטן מתהפכת ובלב מפרפר. בחיים לא חשבה שתעיז, אבל הנה זה קרה. בחור נחמד, פתוח וחם. נפגשו פעם ועוד פעם. כאן קפה ושם סרט, אבל כשהגיעו למיטה, הרע מכל שוב חזר. היא היתה משותקת, מסוגרת ובלתי ניתנת לפיצוח.
הוא היה בחור פשוט, לא סקסולוג או מבין בנשים שכזה, אבל עם סבלנות של ברזל והבנה אין סופית. תחילה, נשיקות וליטופים, צעד אחר צעד, בזהירות ובחשש, ויום אחד היא התפוצצה. זה קרה! לא ידעה עצמה מרוב אושר, כאילו גילתה את הפלא השמיני: אני אשה!
מיום זה ואילך התמכרה לו, התמסרה עד כלות, אך הכל רק פיזי. נשמתה ונפשה נותרו שם, איתו, אהובה החי עם אחרת. כל השכנועים של הבחור הנחמד ושל בני המשפחה לא הזיזו אותה. הכל תעשה, אבל להיפרד לא! כל כך נותרה נאמנה בנשמתה, עד כדי שהקפידה שלעולם לא תתעורר בבוקר כשהבחור לצידה. המחסום הזה נותר חסום, זו היתה עבורה בגידה. ויום אחד גם הבחור נשבר, קם והלך, ושוב שקעה בתוך עצמה, בתוך הדיכאון.
שבוע לאחר מכן לפני יציאת השבת הוא מתקשר: "אני מגיע מחר". ידעה שמשהו קרה, הרי מחר זה לא יום שלישי.
הגיע והפעם מבטו שונה, מוזר: "בואי נצא לקפה".
כך ישבו דקות ארוכות בדממה עד ש: "תראי... יש לי תינוק. אני רוצה להתגרש. אני אוהב אותך, אבל הגיע העת שתשתחררי ממני". זהו, נסתם הגולל. שבו לבית. אסף את שארית חפציו ונסע.
בלילה לא הפסיקה לבכות, כמו מעיין שלא נגמר וכך נרדמה על כורסת הטלוויזיה הקרה.
בבוקר קמה, שטפה את פניה, הדליקה סיגריה ומבטה נדד אל קיר המטבח. הכל נותר כפי שהיה, הוילונות, הקישוטים. כן, גם הגיטרה. אף היא נותרה במקום. "אם כך אז הוא עוד אוהב אותי ", אמרה לעצמה. "הוא עוד ישוב".
עע.jpg)
