חיפוש

 

 
לדף הבית >>     >>

”החטא ועונשו”

 

ברוב המקרים, הורים מענישים את ילדיהם כי הם חשים חסרי אונים ושאיבדו שליטה מול ילדיהם. הכעס מנהל אותם במקום שהם ינהלו את הכעס, או יותר נכון - את החינוך.

 

מדוע לדעתכם הורים מענישים? שאלתי באחת מקבוצות ההורים שאני מנחה מטעם מכון אדלר.

מה זאת אומרת? ענה לי אחד האבות "אני מעניש כי זה עובד"...."תשאלי גם את אשתי" והוסיף "לפעמים גם אין לי ברירה ואני צועק. רק אז הילד מפסיק את ההתנהגות המפריעה שלו. מה, לא ככה? עובדה!"

"אתה צודק" הפתעתי אותו.

"הייתי בטוח שתגידי שזה לא בסדר. מה? אז את מסכימה שעונשים עובדים? שאין דרך אחרת?"

"לא!" עניתי לו. כאן הוא ממש איבד אותי.

"אסביר" הרגעתי אותו.

עונשים אולי "עובדים" אך, אל תתבלבלו, זה רק לטווח הקצר. יש לתת את הדעת, מה הילד לומד מהעונשים לטווח הארוך.

ברוב המקרים, הורים מענישים את ילדיהם כי הם חשים חסרי אונים ושאיבדו שליטה מול ילדיהם. הכעס מנהל אותם במקום שהם ינהלו את הכעס, או יותר נכון  - את החינוך.

הענישה היא גם לרוב שרירותית , לא עקבית, תלויה במצב רוח ההורים וללא שום קשר הגיוני למעשה.

לדוגמה - ילד חוזר מאוחר מהשעה שהוריו סיכמו איתו. "אין מחר חברים" הם אומרים לו בכעס. שלושה ימים מאוחר יותר, הילד שוב חזר הביתה באיחור. "אין מחר טלוויזיה" הם מאיימים. יומיים אחר כך הילד שוב מאחר אך למזלו הוריו במצב רוח מרומם ומזמינים אותו לשבת איתם במטבח ולשתות לימונדה.

"אני בד"כ צועק ושולח את הילד לחדר שיחשוב על מה שעשה" מפסיק אותי האב

"ומה הגיוני", אני שואלת אותו, "בלשלוח ילד לחשוב בחדרו על המעשה "הרע" שעשה?  אתם באמת מצפים שזה מה שהוא יעשה? הרי הרבה יותר הגיוני שישקע ברחמים עצמיים או בתכנוני נקמה". סוף סוף האב מחייך.

"בענישה", אני ממשיכה "אין בעצם שום אמירה הורית פרט לשימוש בכוח. זהו אקט כוחני שהילד לומד ממנו שיש חזקים וחלשים, שניתן להשיג דברים בכוחניות.

שני הצדדים, ההורים והילד, חווים בד"כ תחושות קשות בעקבות הענישה. תחושות תסכול, כעס, נקמנות, מאבקי כוח. הילד לומד שאין מקום לטעויות, עלול לפתח ציות רובוטי ולגדול למבוגר תלוי סמכות וללא מצפן אישי או שעלול להתמרד או לשקר או הכי גרוע - להיכנס למאבקי כוח חריפים עם הוריו.

ברגע שאנחנו ההורים כל הזמן מכתיבים לילד מה אסור במקום להדריך מה מותר או לשוחח איתו על המעשה שעשה ולהסביר מדוע אינו מקובל, מקבלים ילד מרדן ונקמן או צייתן אך ללא עמוד שדרה משלו.

"אוקי, שכנעת אותי" אומר לי האב "אבל איך משיגים משמעת בלי להעניש ובלי לצעוק?"

"יש אלטרנטיבות לענישה" אני עונה "תוצאות טבעיות והגיוניות"

תחשבו על מילות השיר יונתן הקטן: יונתן הקטן /רץ בבוקר אל הגן / הוא טיפס על העץ /אפרוחים חיפש/ אוי ואבוי לו לשובב/ חור גדול במכנסיו/ מן העץ התגלגל/ את עונשו קיבל...

יונתן קיבל את עונשו מעצם הנפילה.

ללמידה מהסוג הזה שהטבע מזמן לנו אנחנו קוראים תוצאה טבעית. הילד מסיק לבדו את המסקנות, בלי תיווך ההורה. התערבות ההורה היא מעצם חוסר התערבותו. כדי לפתח אצל הילד תחושת אחריות ועצמאות, ההורה זז הצידה ומאפשר לילד שלו להתנסות וללמוד בעצמו מההתנסות.

במקרה של יונתן, הוא עשוי היה ללמוד אחד מכמה דברים - או לטפס להבא עם מכנסיים עבות ומתאימות יותר. או להיזהר יותר בזמן הטיפוס או לא לטפס יותר על עצים. כל אחת מהאפשרויות לגיטימית.

תוצאות טבעיות עוזרות לילד ללמוד על עצמו, להבחין בין נעים ללא נעים, בין טוב לרע, ממה להיזהר וממה לא וכל זאת בתנאי שילווו באמפטיה מצד ההורה. משפטים כמו "מגיע לך", "אמרתי לך" וכד’ יחבלו בלמידה.

דוגמאות נוספות לתוצאות טבעיות: ילד שוכח סנדוויץ’- לא לרוץ להביא לו. הוא לא ירעב. ילמד מכך לא לשכוח להבא, או שיסתדר בהפסקה ויבקש ביסים מהחברים שלו (עד שיימאס להם). אם מספר לכם שהיה רעב ושואל בטרוניה למה לא הבאתם לו, לענות באמפטיה ולא בכעס - מצטערת שלא יכולתי. זה בטח לא היה לך נעים להרגיש רעב כל היום. בלי נאומים, דרשות והטפות.

ילד יוצא לגשם בלי מטרייה או מעיל - במקום להתחנן, לריב ולהתעקש, לאפשר לו ללמוד בעצמו אם נעים לו כשהוא נרטב וקר לו.

החוכמה הגדולה, פרט מלהגיב באמפטיה, היא לקחת בחשבון שהילד עשוי להסיק לאו דווקא את מה שמתאים לנו. יתכן ובאמת לא קר לו כשלנו קר....

כל זה טוב ויפה בלבד שלא מדובר במצבים המסכנים את בטחונו או בריאותו של הילד.

"אבל מה עושים במצבים שהילד מפר חוקים, כללים ידועים מראש - מה אז? איך את מצפה שלא נעניש?" מתעקש האב.

"כאן ההורה" אני מנסה להרגיע "הוא זה שמפעיל ומשתמש בתוצאה הגיונית, כשלהבדיל מעונש, הקשר בין התוצאה למעשה הוא הגיוני ולא שרירותי. כמו כן, אין בו את גורם ההשפלה וזאת בתנאי שהוא מלווה בטון אמפטי.

לדוגמה - אם ילד משחק כדורגל בסלון והכלל בבית אומר שאין משחקים בכדור בבית, אין טעם לאסור עליו לראות יומיים טלוויזיה אלא אפשר להחרים לו את הכדור ליומיים. סביר שהילד יהיה לא מרוצה וניתן לומר לו "אני מבין שזה מכעיס אותך שלקחתי לך את הכדור, עוד יומיים ננסה שוב"

אם ילד צפה יותר מן המותר בטלוויזיה, כדאי שלמחרת לא יצפה בטלוויזיה במקום שייאסר עליו להיפגש עם חברים. ילד שמשחק בזמן האוכל, הצלחת שלו תילקח מהשולחן, אלא אם יפסיק את התנהגותו וכד’. זה צריך לבוא ממקום נחוש, ענייני ואמפטי. ממקום שסומך גם על הילד וגם על עצמו שניתן לעמוד בתסכול.

הורים רבים מתישים עצמם בהסברים אין סופיים וחווים תסכול כל פעם מחדש כאשר הילד "לא מבין". אם אמרנו פעמיים ושלוש לא לדפוק את המשחק החדש ברצפה מחשש שיישבר והילד ממשיך בכך, אנחנו צריכים לקחת את המשחק ולהניח אותו במקום גבוה. הגבול הוא ברור - כל פעם שתקלקל משחק, אני איאלץ להרחיק אותו ממך.

 

לסיום חשוב לי לסייג ולומר שלא מומלץ להשתמש בתוצאות הגיוניות במינונים לא הגיוניים.

יש לדאוג לשמור על אווירה של עידוד תרומה ומועילות מגיל צעיר ביותר, שיתוף, התייעצות, עידוד וכמובן חוקים ברורים, הגיוניים ועקביים וראו זה פלא - יהיו פחות מאבקי כוח ופחות צורך בסנקציות.

בהצלחה! 

הכותבת היא אם לארבעה, יועצת משפחתית, מנחה קבוצות הורים ומנחה במדרשה למקצועות ההנחיה במכון אדלר

עירית מודיעין

 

 
 
 
פורום המומחים

פורום המומחים

מעגלי תמיכה

מעגלי תמיכה

 

 

 

 

 

עירית מודיעין

 

מדורים

 
 
 
 
הגדלת גופן
הקטנת גופן
 
מונוכרום
ניגודיות מקסימלית
 
תיאור לתמונות
 
קיצורי מקלדת
  • M-עבור לתוכן העמוד
  • H-עמוד הבית
  • F-פורום
  • B-אודות
  • A-הצהרת נגישות
הצהרת נגישות
ביטול נגישות