הגדלת גופן
הקטנת גופן
 
מונוכרום
ניגודיות מקסימלית
 
תיאור לתמונות
 
קיצורי מקלדת
  • M-עבור לתוכן העמוד
  • H-עמוד הבית
  • F-פורום
  • B-אודות
  • A-הצהרת נגישות
הצהרת נגישות
ביטול נגישות
הצעה שאי אפשר לסרב 2
 
 

הזללן - חלק ב` / סיפורים מהחיים

בפעם הראשונה בחייו חש עצב והוא לא אהב את התחושה, הוא רצה לסלק אותה מהר ומיד, אבל היא לא הלכה לשום מקום.היא נתקעה במרכז קיבתו, בדיוק כמו בבואתו במרכז חלונות הרווחה, ושום דבר לא הבריח אותה.היא הייתה איתנה, ולא ויתרה על מקומה, והוא חש חסר אונים ושקל לקנות לעצמו מנת שווארמה, כדי להשתיק את התחושה , אך כובד משקלה לא אפשר לו לזוז לשום מקום. 

הזללן (צילום: תמונה פרטית)

למרות שלא לקח עימו דבר, נראה היה ששום חלקיק מנשמתו לא נותר שם ,כאילו מעולם לא היה, ומעולם לא עזב.

הילדים לא שאלו שאלות ,ואילו אשתו, החליטה לאמץ את המצב החדש בעוצמה, ולחיות כפי שמעולם לא חייתה.

המקרר,שהיה תמיד דחוס לעייפה, התפנה, וכך גם המזווה וארונות המטבח. הכל נשם לרווחה, כאילו כולם חיכו לרגע שבו מישהו יסיר מעליהם את עול המזון, אותו נשאו בשתיקה במשך שנים רבות.

 בזמן שאשתו וילדיו ומדפי ביתו, החלו בחיים חדשים, נמצא הוא, משוטט ברחובות בחוסר מעש, ומביט בעולם כאילו ראה אותו בפעם הראשונה. כעת כשהאוכל לא עמד בדרכו, יכול היה לראות דברים נוספים.

 גופו ,שמעולם לא טרח להתבונן בו, התגלה לו מבעד לחלונות הראווה, הגוף העגול הובל קדימה על ידי בטנו, העגולה לא פחות, שערו היה ארוך יחסית אך דליל, בגדיו נתלו ברישול על גופו , משקפי השמש אותם חבש, שיוו לו מראה של גנגסטר עייף משנות השבעים.

הוא ראה את עצמו בלי שום הנחות, והוא לא אהב את מה שראה.
מעולם לא ייחס חשיבות למראהו, וכעת התבונן וראה איש זקן, הרחוק שנות אור מגילו הכרונולוגי. האיש הזה למרבה צערו היה הוא.
הוא, שמעולם לא נתן דעתו על עצמו, לפתע הצטער עבור עצמו.

בפעם הראשונה בחייו חש עצב והוא לא אהב את התחושה, הוא רצה לסלק אותה מהר ומיד, אבל היא לא הלכה לשום מקום.
היא נתקעה במרכז קיבתו, בדיוק כמו בבואתו במרכז חלונות הרווחה, ושום דבר לא הבריח אותה.

היא הייתה איתנה, ולא ויתרה על מקומה, והוא חש חסר אונים ושקל לקנות לעצמו מנת שווארמה, כדי להשתיק את התחושה , אך כובד משקלה לא אפשר לו לזוז לשום מקום. 

הוא מצא את עצמו יושב בשולי הרחוב,והדבר היחיד שהיה לו, הייתה המודעות לתחושה הקשה שעוטפת אותו.

הוא ישב וישב וישב ועוד ישב, עד אשר חש בהקלה כלשהי, אז קם, והחל להסתובב, וככל שהסתובב יותר, כובד משקלה של התחושה נעלם, והוא חש שהקלה מגיעה במקומה.

 אנשים החלו לאמר לו שלום והוא חייך, הוא הבין לראשונה בחייו מה זה להרגיש טוב,הוא היה בצד שמרגיש רע וכעת הוא חווה את התחושה האחרת . 

 הוא המשיך ללכת בלי הפסקה, וחש ששום כח בעולם לא יעצור אותו. הוא ,שמעולם לא זז יותר ממה שצריך, לפתע הלך למרחקים ארוכים ולא רצה לנוח לשניה, הוא לא חש רעב או צמא ,למרות שעוברים ושבים הציעו לו כוס שתיה לדרך, משל היה רץ מרתון.

 הוא החליט להמשיך ללכת עד שלפתע התיישב על האדמה וצעק :" אני חי, אני חי, אני חי".

אנשים שאלו אם הוא צריך עזרה, אך הוא חייך בלי מילים והם המשיכו ללכת,כאילו הבינו, שבזה הרגע, הבין משהו גדול מכל מה שיכלו להכיל.

 השעות נקפו כשהוא יושב באותו מקום, הלילה ירד והיום עלה והשמש מצאה אותו עדיין מחייך, מחזיק בראשו ,כשפניו לכיוון האדמה.

לפתע חש יד נוגעת בכתפו, וכשהרים את ראשו, ראה שזהו חבר לעבודה.
"הי", אמר החבר, "תגיד מה אתה עושה כאן? כולם מחפשים אחרייך, יצאת מדעתך, מה אתה חושב, שאתה יכול להעלם, בלי לתת דין וחשבון? "

עוד לפני שהספיק להגיב לדבריו, פנה החבר והלך, כאילו בכלל לא חיכה לתשובתו, ורק רצה לשפוך את מה ששפך, וללכת.

 עוד לא חלפה שניה ולפתע עברה חמותו ברחוב, כשהיא צועקת : "הפקרות , ככה עוזבים אישה וילדים, בלי פרנסה, בלי כבוד, תתבייש, תתבייש ," גם היא נעלמה כלעומת שבאה, בלי שתחכה לתגובתו.

 הצעקות גרמו לו לבלבול זמני, הוא הרגיש כאילו מישהו חדר למוחו לכמה שניות, והפריע לתחושות הטובות שחש.

 מדוע לא הגבתי למה שאמרו,שאל את עצמו בלי להשמיע קול,
האם אני כה חסר אחריות כמו שכולם אומרים?
איך אדם כה מרושע יכול להרגיש כה טוב? 

כדי שיוכל להתאושש ממה שעבר, ניגש לבית הקפה הסמוך והזמין לעצמו קפה וכריך.
למרות שלא היה רעב, כוחו של ההרגל עדיין המשיך לנהל אותו.

הוא ישב לבדו והרהר על קורות הימים האחרונים, והיה נסער ושמח בו זמנית.
לפתע התיישב לידו איש זקן ,וביקש ממנו חתיכה מהכריך ,והוא בלי לחשוב פעמיים נתן לו את כל מה שהיה על הצלחת.
האיש נדהם מהמחווה ומהזריזות שבה נמסר לו הכריך, והתחיל לאכול אותו בשקיקה ,לפני שמישהו יתחרט.
הוא היה רגיל לבקש, אבל לא לקבל, וזו הפעם הראשונה, שמשהו לא הסס, ונתן לו את מבוקשו במלואו.

בגלל החוויה החדשה, נותר הזקן במקום, כשהוא אוכל את הכריך עד תום, ומתבונן באיש שמסר לו את הכריך.
באותו זמן, חברינו המוכר, בהה באוויר, לצד כוס הקפה שהתקררה לאיטה. הוא רצה לעשות סדר במה שקורה לו בגוף, אך לא הצליח להשתלט על מגוון הרגשות המנוגדים, שחש בו זמנית.

ההיגיון לא תפס מקום והרגש כולו לקח שליטה על נפשו .

 הזקן שישב לצידו, ולא נראה באמת קשור לסיטואציה ,החל לפתע לדבר, הוא סיפר שהוא משוטט בדרכים כבר זמן רב, וכי ויתר על בית ורכוש כדי לעשות זאת, אך לתחושתו, לא ויתר על כלום, אלא הרוויח חופש.

הוא לא הקשיב לזקן, משום שחשב שמדובר באדם שאיבד את שפיותו, וכי חובה עליו להתרכז בהחזרת השפיות לעצמו ,אך הזקן לא חדל מסיפורו, ונראה היה, שקולו ורצונו להישמע,  גובר על כל חוסר הגיון וסערת נפש.
לאט לאט, מצא עצמו מרותק לסיפורו של הזקן, והוא החל לדמיין כיצד הוא והזקן צועדים יחדיו בשבילי הלא נודע, ומגלים יחדיו שבילים חדשים שמעולם לא נצעדו.
הוא שקע עמוק בתוך דמיונו, עד אשר לא שם לב, כי הזקן כבר מזמן עזב את המקום בכרס מלאה, ואילו הוא נותר באותם שבילים לבדו.

 
 
 

+ הוסף תגובה לכתבה    גירסה להדפסה    שלח לחבר

הוספת תגובה לכתבה "הזללן - חלק ב` / סיפורים מהחיים"

* השדות המסומנים בכוכבית הם שדות חובה.

תגובות הגולשים

b,h