אמאוס. בירת עמק איילון
אמאוס, יהודה המקבי ביקר בה. אז יש סיבה שאתם לא תבקרו?
השם אמאוס בא מהשם העברי חמת. בצומת לטרון יש שילוט אל האתר הארכיאולוגי, ניתן להבחין בו היטב עפ"י גידורו ושער הברזל. בפרק קנדה שחלקו הקטן נמצא על שרידים מתקופה זו, ניתן להבחין במנהרות וצינורות אבן תת-קרקעיות להולכת מים. מפעלי המים הללו הם תגליות ארכיאולוגיות שמחזקות את דברי התלמוד אודות מימיה הטובים של אמאוס. בשל השם "חמת", סביר להניח שהיו כאן גם מרחצאות חמים. היוונים שהתקשו בהגיית השם העברי, הוסיפו ’ס’ לסיומת והתאימו את ההגייה ללשונם. כך עשו את יוסף ליוספוס, טבריה לטיבריאס וכמובן, ישו ליזוס.
אמאוס ממוקמת כ- 35 ק"מ ממערב לירושלים. היא נבנתה בשוליו המזרחיים של עמק איילון, סמוך לצומת דרכים איסטרטגית: מדרום-מערב הדרך מעזה, ממערב - הדרך מיפו, ממזרח - שתי דרכים מירושלים. מצפון - הדרך מראש העין הנמשכת למרגלות השומרון. לצומת נודעה חשיבות צבאית ומסחרית רבה, בהיותה הנקודה העירונית האחרונה לפני תחילת הטיפוס בהר מזרחה לירושלים.
דרך אחת, חדשה יותר, לירושלים עוברת בשער הגיא. השניה, העתיקה, בה עשו שימוש כל מהלך העת העתיקה, עולה במעלה בית חורון ומגיעה לירושלים דרך קבר נבי סמואל ובית חנינא. השליטה בצומת משמעה שליטה על צוואר הבקבוק שמוביל אספקת סחורות ומזון לירושלים ועל תנועת ההולכים והבאים ממנה.
רק בשנה שעברה (2005) נחשף מיצד דרכים רומי בנקודת העיקול של הדרך העתיקה מאמעוס מזרחה לעבר בית חורון. המיצד נחשף במסגרת העבודות להקמת גדר ההפרדה ליד מכבים. המיצד שנחשף, עפ"י מידותיו, שימש ככל הנראה מפקדת פלוגה ששלטה על מספר מיצדים כאלה שהוקמו לאורך כביש 443 של היום.גם אבני מיל רומיות נמצאו לאורכה של דרך זו. כולן סימנו את המרחק לאמאוס.
המצביא היווני גיאורגיאס הקים את מחנה צבאו באמאוס. בשנת 166 כבש יהודה המכבי את המחנה ומשם המשיך והשתלט על בית חורון במעלה הדרך. בבית חורון ארב לצבאו של ניקנור. נצחונו על צבא ניקנור בבית חורון חיסל את כוחו הצבאי של השלטון היווני בארץ.
במאה השניה לספירה השתנה שם העיר מחמת לניקופוליס, על שמה של אלת הנצחון ניקי. העיר אמאוס התקיימה כעיר גדולה עד הכיבוש הערבי של א"י (639). אחר הכבוש הערבי פרצה בה מגפת דבר קשה שבה מתו רבים מתושבי העיר.
החשש מפני המחלה הרחיק אנשים מהמקום. העיר רמלה נטלה את הבכורה כעיר הבירה של המחוז. במקום נותר כפר בשם אימוואס שהתקיים עד מלחמת ששת הימים. כפר זה נחרב מיד לאחר המלחמה. בניין יחיד השייך לכנסייה הפרנציסקנית נותר בשלמותו וכיום יש בו פנימיה נוצרית. אנשי הכנסיה גידרו את האתר העתיק וכיום גובים סכום סמלי מהמעוניינים להיכנס.
כקילומטר מדרום לאימוואס נמצא מנזר השתקנים (טראפיסטים). על הגבעה שמול למנזר הקימו הבריטים בניין משטרה ומחנות צבא. מחנות אלו נעשו מחנות מעצר ללוחמי המחתרת העברית ולראשי הסוכנות היהודית.
בקרבת המנזר היה הכפר לטרון. ומעל המנזר נראים שרידי חומת מבצר שנבנה ע"י הצלבנים. המבצר נקרא "טורון-דה שאבלייה"-מבצר האבירים. במאה ה- 14 התחלף שם זה ע"י עולי הרגל הנוצרים בשם "בואנו לאטרוניס". שפירושו - הגנב הטוב. מכאן ככל הנראה נטלו הערבים את השם לטרון לכפרם.
שינוי השם בא להזכיר לנוצרים גנב בשם דימא (DIMAS) שהביע חרטה על מעשיו באזני ישו ונצלב לצדו למחרת היום. דימא הפך להיות קדוש לנוצרים ונקרא סנט-דימא.
מוזיאון השריון הוקם על גבעת המשטרה, אחרי פינוי שרידי מחנות המעצר הבריטים.
חשיבותה האסטרטגית של הצומת בעמק איילון היתה סיבה לקרבות רבים. לראשונה נזכר בהקשר זה עמק איילון בקרב של יהושע על גבעת בית חורון. אז השמיע יהושע את: "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון".
מחנות המעצר של לטרון אכלסו אנשים מכל הרבדים והשכבות של האוכלוסיה היהודית בארץ ישראל. חלקם אף שנאו זה את זה בשל אידיאולוגיות שונות ומתחרות. רוב עצורי "השבת השחורה" הגיעו ושוכנו במחנות אלה. משם הועברו מאוחר יותר לבתי כלא או שהוגלו מהארץ. כיום לא נותר זכר למחנות אלה. רובם נחרשו והפכו לשדות. שרידים בודדים ממפקדת המחנה הבריטית ניתן למצוא בתוך חרשת ארנים שצמודה לאתר ההנצחה שהקימה קק"ל בצמוד לכביש מספר 3 המוביל כיום לנווה שלום.
המים היו סיבה מרכזית לקרבות הקשים שהתחוללו כאן בימי מלחמת השחרור. הבריטים בנו בסמוך לצומת תחנת שאיבה למים, שהגיעו בצינור מראש העין. מים אלו "נדחפו" על-ידי משאבה זו לכוון שער הגיא. שם היו משאבות נוספות שדחפו את המים לירושלים.
הלגיון הירדני רצה להשלים את המצור על ירושלים על-ידי כיתורה סביב וניתוק כל מקורות האספקה אליה, השתלט על המשאבה של לטרון וזו הפכה להיות הסיבה העיקרית לקרבות הקשים שם. מאתר המשאבה לא נותר כיום דבר, למעט שלט דהוי שעמודו כבר התעקם ואינו נראה.
בהסכמי שביתת הנשק עם ירדן שנעשו ברודוס בשנת 1949, נקבע שבעמק איילון יהיה שטח הפקר (No-man’s-land) שיפריד בין הצד הערבי לצד הישראלי ובשטח זה עובר כביש ירושלים-תל אביב. הירדנים קיבלו את אזור לטרון עם תחנת המשטרה הבריטית והמנזר כמובלעת בתוך שטח ההפקר שניתן להגיע אליה בכביש בית חורון. משאבת המים נמצאה בשטח ההפקר.למרות ההסכם פוצצו הירדנים את המשאבה יומיים אחר החתימה. משקיפי האו"ם שכבר היו בארץ מחו על כך.
במהלך שנות החמישים והשישים נוצרה מציאות שונה בעמק איילון. חקלאים ישראלים מצד אחד של הכביש וחקלאים ערבים מצדו השני, עיבדו קרקעות בשטח ההפקר. אולם אז החלו קיבוצי הסביבה לסבול ממכת גניבות. הקיבוצים הראל, נחשון ושעלבים דיווחו על ראשי בקר וצאן שנגנבו, על צינורות, גדרות וציוד חקלאי שנעלמו. נשלחו כמה הודעות והתראות לממשלת ירדן. הגנבות נמשכו עד מלחמת ששת הימים.
כל הכפרים הערביים שהיו סביב אמאוס כולל אמאוס עצמה, הוחרבו עד היסוד מיד לאחר כיבושם במלחמת ששת הימים. טרקטורים כבדים יישרו את הקרקע ולא הותירו מהם זכר. מעשה כזה של הרס וגירוש כה אינטנסיבי על ידי מדינת ישראל לא קרה בשום מקום אחר בתקופה זו. לשם השוואה, כפריי בית סירא, הסמוכה מצפון, נטשו אף הם את הכפר וברחו. אולם בתום שבועיים, הורשו לחזור לכפר והם חיים בו עד היום. את שקרה בכפרים הללו, יש המסבירים כנקמה ארוכת שנים של מדינת ישראל על השתתפותם של תושביהם בביזת גופות חיילי צה"ל בקרבות על משטרת לטרון, רצח הפצועים שנותרו בשדות וההתעללות בגופותיהם.
עע.jpg)
