שני צדדיו של המטבע העזתי
"קטונתי מלהביא איזה פתרון קסם, אבל כמו לכל בר אנוש יש לי הרהורים ובצדם גם היגיון בריא. היגיון שלעיתים, כפי שתקראו, קצת הפוך על הפוך אבל עם החמאס מתברר, כל מה שלא הגיוני הוא הגיוני"
בזמן כתיבת שורות אלה (יום שני בערב), דובר צה"ל אומר בטלוויזיה שכמות הטילים המשוגרת על ידי העזתים ירדה ב 40 אחוז , רק 120. המתלהם מערוץ 2 מתאמץ לשכנע למה רק אם ניכנס קרקעית נוכל להראות לעזתים למי יש יותר גדול, והאורח השני הבן דוד מהכנסת שהיה יועצו של ערפאת, מסביר למתלהם בעדינות יתרה שמדובר במלחמת בחירות של ביבי.
בין לבין יערי, אמנון ואחרים, טוחנים לנו את המוח שאסור אסור להיכנס ושאוטו ט וטו יש הסכם. וכך מערוץ 10 לערוץ 22 וכך משיחות, ראיונות ופרשנויות, המוח הופך לעיסת תאים אפורים אחת גדולה. אני מביט איך הילדים שלנו נחרדים מכל אזעקה, ואת מבט האימה בעיני האם המבועתת שיצאה מהממ"ד וממול את האם העזתית הזועקת על ילדה שנפגע מטיל.
ואני שומע איך זה מורט נוצות לאבו מאזן, כמו קודמו מרט לערפאת, כמו קודמו שמרט לקודמו של נסראללה, כמו שמרט לכל מי שנחשב למתון מידי, כי כידוע שלום לא עושים עם אויבים מתונים, רק קיצוניים.
ולא שאני חובב חמאסים, להיפך, על ג’עברי איני מתאבל ועל המכה שחיל האוויר מנחית, נכון לערב זה, אני שמח אינסטינקטיבית כמו כל ישראלי ממוצע. אבל אני מביט אחורה וקדימה ומה אני רואה? עתיד חסר תוחלת, עתיד אין עתיד לילדים ולנכדים שלנו. אני פסימי? בטח פסימי, אלא אם איזה גן ישנה את מיקומו בעמוד השדרה של מנהיגי המדינה, בהווה ובעתיד. ומה אני חושב? קטונתי מלהביא איזה פתרון קסם, איני מבין בביטחון יותר ממוכר הגלידה בקניון, אבל כמו לכל בר אנוש יש לי הרהורים ובצידם גם היגיון בריא. היגיון שלעיתים כפי שתקראו קצת הפוך על הפוך אבל עם החמאס מתברר כל מה שלא הגיוני הוא הגיוני.
אז לצד הראשון של המטבע. אני חושב שצריך ראשית כל, לשדר תקווה. ותקווה זה לקרב את מנהיגי הגדה המערבית (יהודה ושומרון בלשון הימין) לשבת איתם, לתת להם ולנו תקווה, לחזק אותם מול הקיצוניים מעזה ואיראן. איך? לא יודע תשאלו את יצחק רבין. ומה עם החמאס? עם החמאס צריך לדבר. כשהשושבינים הפעם הם לא אירופה, אלא מורסי ממצרים, הנסיך מקטאר וארדואן מטורקיה.
ההסכם צריך להיות כתוב וחתום עם ערבויות מוסלמיות. בהסכם, מצרים תחייב ששום רקטה לא תיכנס במעבר רפיח שיפתח לסחורות באופן חופשי (למה שיצא מסודן אנחנו כבר נדאג), שכל ספינה תוכל להיכנס לנמל עזה אחרי בדיקה של משגיחים ישראלים ובינלאומיים, לאפשר מעבר עזתים לעבודה במצרים ובארצות ערב בכלל, לפרק את הארגונים הקיצוניים מנשקם.
הסכם כזה אולי יאלץ את החמאס להתחיל לשקם ולהפריח את הרצועה. וכשהרצועה תשגשג, הדינמיקה תעשה את שלה, וכשיהיה להם מה להפסיד המוטיבציה נגדנו תרד מאליה. אז שלום לא יהיה ב- 100 שנים הקרובות, אבל גם עם סוריה אין לנו שלום, וגם אסד אינו חובב ציון אבל עובדה. מ- 73 יש שם שקט, בהנחה שאסד בסופו של דבר, כך אני מניח, יחזיר לעצמו את השליטה בסוריה.
ואם לא? ואם מכל המו"מ לא יצא כלום? ואם יתברר שהחמאס מתעקש לתמונת ניצחון? ואם אין ברירה? ואם גם התיווך המצרי לא יעזור? גם לזה יש לי תשובה ובהפוך על הפוך, ותשכחו מכל מה שכתבתי עד כאן.
שמתם לב איך כל הסבבים עם החמאס נסתיימו? תיווך פה תיווך שם, החמאס יוצא בהכרזות ניצחון, וכולם כאן חשים את תחושת ההחמצה המעצבנת של "שוב אכלנו אותה". ואני אומר מה לכל הרוחות הריצה הזאת אחרי הכרזה מוסכמת על הפסקת אש? מי בכלל צריך את החמאס או מתווכים בשביל זה? אני חושב שהגיע הזמן לצאת מהקופסא ולחשוב בצורה אחרת. הממשלה החליטה להעניש את החמאס, תפאדל, צאו לשלושה לילות ותחריבו להם כירורגית כל מה שזז עם 2000 גיחות, ובעוד הם המומים והעולם איתנו, ובגדה המערבית טרם התעוררו, ראש הממשלה מודיע לכל העולם ואשתו שאנו מפסיקים את האש תוך ארבע שעות. זהו.
עכשיו יש אופציה הגיונית אחת. חמאס ממשיך בהתקפות, ואז יש לנו לגיטימציה להמשיך, ומורסי ירוץ לחמאס בעוד ראש הממשלה מודיע שאנו ממשיכים להפציץ, אבל שוב מפסיקים את האש בעוד 4 שעות. וחוזר חלילה. וכל זאת בלי הכרזות ובלי נעליים. בסופו של דבר, אחרי כמה סבבים כאלה של חצאי יום, גם החמאס יבין שכל שעה הוא מפסיד עוד נכסים, וינצור את האש. מרגע זה שוב אנו חוזרים לאותה נקודה בה החמאס עסוק בהשבת הסדר ותיקון הנזקים האדירים שחטף. ואם תשאלו אותי זאת ההרתעה האמתית.
בלי פגיעה באזרחים, עם תמיכה מכל העולם והכי חשוב, פורמלית אין הפסקת אש. כל הפרה תביא שוב להפצצות המטרות החדשות שיסומנו וחוזר חלילה. נכון, זה עלול לקחת זמן, אבל למי שיש רעיון טוב יותר שיקום, כי תאמינו לי זו ההרתעה האמיתית. וזה לא אומר שאיני מעדיף את האופציה הראשונה, אבל תמיד טוב שיש עוד אופציה.
עע.jpg)
