גאווה ודעה קדומה
יציאה מהארון היא, ללא ספק, צעד קשה עבור צעירים הומואים ולסביות. אבל מה קורה עם הוריהם? כיצד הם מגיבים עם קבלת הבשורה, אלו תחושות מציפות אותם, במי נעזרים. נפגשתי לשיחה כנה וחושפנית עם הורים אמיצים לילדים שיצאו מהארון ודיברנו על הכאב, הכעס, האכזבה וגם תחושת האשמה
שום דבר לא הכין את אסתר (שם בדוי) לרגע בו ייוודע לה שבנה הומוסקסואל. למרות תחושות הבטן, כשהדבר נודע לה, לפני שנה, עולמה חרב. "מגיל שבע - שמונה היו לי תחושות בטן", היא משחזרת. "אף פעם לא הייתה לו חברה, לא הביא בנות הביתה". בנה של אסתר, בן ה-33, חי באנגליה, לשם הוא נסע לפני כמה שנים. אסתר: "נסעתי לבקר אותו באנגליה. הוא היה נראה לי לחוץ. כשליווה אותי לשדה התעופה היה לי קשה להיפרד ואמרתי לו שהייתי שקטה יותר לו הייתה לו אישה וילדים. הוא שתק. כשנחתי בישראל, הבן הבכור הגיע לאסוף אותי וסיפרתי לו על הדברים שאמרתי לאחיו. ואז הוא אמר לי שלעולם לא תהיה לו אישה כי הוא הומו. הוא פשוט ידע לפניי".
אסתר מתקשה לדבר על כך למרות שעברה כבר שנה. "חרב עליי עולמי. האשמתי את עצמי בכל מיני דברים - שרשמתי אותו לחוג מוזיקה ונגינה, שלא דחפתי אותו לחוגי כדורגל, שהוא בא אתי לריקודי עם. לא היה לי מושג ממה זה נובע".
גם מרדכי, בעלה, יושב אתנו בפגישה. שקט ומופנם יותר, נותן לאסתר את רשות הדיבור. "סיפרתי למרדכי אחרי יומיים. הוא הגיב קשה מאוד. ראיתי שתי ברירות אל נגד עיניי: או להחליט לקבל אותו או להתאבד. אבל אז חשבתי על הנכדים שלי והחלטתי להתקשר לבן שלי באנגליה. אמרתי לו שאנחנו מקבלים אותו ועודדתי אותו. תמיד הייתי מאוד גאה בו ולמרות הקבלה, הרגשתי שהכתר התרסק".
מתוך מצוקה אמיתית, עשתה אסתר חיפושים בגוגל והגיעה לעמותת תהיל"ה.
מרדכי: "כשהגענו לתהיל"ה היה מאוד קשה, אבל התעודדנו יחסית מהר. ראינו שאנחנו לא היחידים במצב הזה. זאת הייתה מכה".
שתי המנחות בקבוצת תהיל"ה במודיעין - איריס וניצה - יושבות גם הן בפגישה וכך גם מיכל, אם לבת לסבית ולילך, אם לבן הומוסקסואל.
אסתר התקשרה לעמותת תהיל"ה ואמרה להם "תעזרו לי, אם לא, אני מתאבדת". למחרת היא כבר נפגשה עם איריס שעודדה אותה ואסתר הצטרפה לקבוצה במודיעין. "לא הרבה אחרי זה הבן הגיע לארץ ואחר כך אנחנו טסנו אליו לאנגליה. הוא אומר לנו שזה לא מובן מאליו שאנחנו מקבלים אותו ושחברים שלו לא זכו בקבלה כזאת מצד הוריהם".
לא לבד
"תהיל"ה היא עמותת תמיכה להורים להומואים, לסביות, בי-סקסואלים וטרנסג’נדרים", מסבירה ניצה, אחת המנחות. "העמותה הוקמה לפני 23 שנה על ידי יונתן דנילביץ שזיהה את הצורך בעזרה להורים".
העמותה בנויה מכ-17 קבוצות ברחבי הארץ שהן "קבוצות רכבת" - כלומר נפגשים פעם בחודש, אבל לא מדובר בקבוצה סגורה, אלא אפשר לפרוש ולהצטרף מתי שרוצים. "זה מאפשר להורים שנמצאים בתחילת התהליך להכיר עוד הורים, ללמוד מהניסיון שלהם ולהבין שהם לא לבד", מסבירה ניצה.
ישנן גם קבוצות למגזר הדתי ושואפים לקבוצות מגזריות נוספות. בנוסף, פועל במסגרת העמותה "קו קשב" אליו יכולים הורים להתקשר ובמקרה וקשה להם להגיע ישר למפגשי הקבוצות, הם יכולים לפגוש נציגים של העמותה בפגישות אחד על אחד.
פרויקט נוסף של העמותה הוא "הורה בקפה" שמתקיים בתל אביב וירושלים. "מדובר במשמרת של הורים פעמיים בשבוע בה הם נפגשים עם ילדים שמגיעים. לילדים יש אפשרות לדבר עם הורים לא שלהם, גם במקרים שבבית עדיין לא יודעים", מבהירה ניצה.
"כל מי שפעיל בעמותה עושה זאת בהתנדבות", מדגישה איריס. "החשיפה לתהיל"ה עלתה בעיקר אחרי הפיגוע ב’ברנוער’ בו נרצח ניר כץ, תושב מודיעין. הרבה הורים הבינו את חשיבות העמותה והגיעו להתנדב".
אני יושבת במפגש עם אנשים שבוודאי קשה להם להיחשף. השמות כמובן בדויים והם נזהרים לספר פרטים שעלולים לחשוף אותם. רוב הסביבה שלהם, כולל המשפחה הקרובה עדיין לא יודעת על המטען החדש שהתווסף לחייהם. אבל הם משתפים בכנות, גם אם לפעמים לא פשוט ולא נמנעים לספר גם על הדברים הפחות נעימים, מבלי לחשוש. הם לחלוטין הורים גאים.
"במודיעין קורה משהו יוצא דופן מבחינת התמיכה בהורים האלו", אומרת איריס. "האגף לשירותים חברתיים פנה לתהיל"ה ביוזמה שלו על מנת לפתוח קבוצה. אין שום רשות אחרת בארץ שעשתה את זה וזה ראוי לציון".
הקבוצה במודיעין נפתחה לפני שנתיים וחצי עם שני משתתפים בלבד והיום היא מונה קרוב לעשרים. המשתתפים עוברים יחד תהליכים ומתאפשרת המון תמיכה. הקבוצה נפגשת אחת לחודש, במקום קבוע שהעירייה מעמידה לרשותם וכמובן, באופן חסוי. חלק מהמפגשים הם רגילים ובהם מעלים ההורים את הכאב שלהם מתוך צורך להשמיע. לחלק מהמפגשים מביאים אורחים מבחוץ, לדוגמה - בחור הומו שהקים משפחה, אישה לסבית שבאה עם אמא שלה, רב.
ניצה: "בקבוצות מעלים את הקשיים ובגלל שנפגשים לאורך הרבה זמן, גם את ההצלחות".
"כרגע מעדיפה בנות"
ניצה ואיריס לא במקרה הגיעו להיות מנחות קבוצה כזאת. לשתיהן יש זיקה אישית לנושא.
"בני הבכור הומו", משתפת ניצה. "הוא בן 36 ובגיל 20, אחרי שמגיל צעיר הייתה לי תחושה לגביו, פשט שאלתי אותו. עברנו תהליך. לבעלי היה יותר קשה. בהתחלה הוא טען שזה בגללי, בגלל שלא חיזקתי את הצדדים הגבריים שלו. לאחר מכן, התייעצתי עם בני איפה אני יכולה להתנדב והוא סיפר לי על הקושי של ההורים בקהילה. הצטרפתי לקבוצת תמיכה מתוך מטרה להגיע להנחיה. ברגע שאני מנחה קבוצה, אני כל הזמן עוברת תהליך".
לאיריס, המנחה השנייה, ארבעה ילדים. "לפני 10 שנים, שאלתי את בתי, היום בת 27, אם היא לסבית. היו לה חברים גברים, אבל משהו בבטן אמר לי שמשהו קורה. התשובה שלה הייתה ’אני כרגע מעדיפה בנות’. זה נותן תחושה לא סופית, שאולי משהו עוד יכול להשתנות".
אבל הדברים נשארו כפי שהם ואיריס הצטרפה גם להנחיית קבוצת הורים. "כשהתחלתי להנחות הבנתי עד כמה הדחקתי עד אז דברים, לא נתתי מקום לכעס, לאכזבה, לבושה. היה לי צורך להראות תמונה של משפחה מושלמת".
איריס הגיעה לתהיל"ה לפני ארבע שנים ושתי המנחות עברו קורסים של הנחיה, כולל הנחיה ספציפית לנושא הזה. שתיהן התייעצו עם הילדים לגבי ההתנדבות. "כל פעילות שאני לוקחת בה חלק, אני בודקת איפה זה פוגש אותו", אומרת ניצה ואיריס מוסיפה "שאלתי את הילדים אם זה בסדר שאני מתנדבת".
קשה לשתף אחים
בפגישה יושבת גם מיכל שלפני פחות משנתיים התוודעה לבשורה שבתה, היום בת 23, לסבית. "ידעתי שהיא שונה, אבל לא חשבתי בכיוון של לסבית. היא לא יצאה עם בנים, מעולם לא משהו רציני. כשהלכה למצעד הגאווה, חשבתי שזה בקטע של ’פאן’. היא נהגה לנסוע הרבה לתל אביב ול’איגי’ (ארגון נוער גאה, ל.ס.כ.)".
איך הגבת?
"כשסיפרה לי אמרתי לה שאני לא קופצת משמחה, אבל האושר שלה חשוב לי מכל. היא אמרה לי שכבר שנים היא יודעת על עצמה. אמרתי לה שאני צריכה זמן להתמודד".
לפני כמעט שנה הגיעו מיכל ובן זוגה לקבוצה במודיעין, בעצת בתם. "הבת השנייה הייתה בגיל ההתבגרות, אז התלבטנו אם לספר לה. בעקבות ההשתתפות בקבוצה, החלטתי לספר לה והיא בתהליך התמודדות. יש לנו גם בן 20 ומאז שהיא סיפרה לו, הוא אמפתי יותר כלפיה".
היום, שנתיים אחרי, הדברים יותר רגועים. "הכל פתוח", אומרת מיכל. "היא מספרת לי מתי יש לה דייט ומשתפת אותי בדברים שחשובים לה".
למשתתפים בפגישה הזאת מאוד חשוב להפריך דעות קדומות ולהדגיש שאין קשר בין סוגי המשחקים שילדים משחקים בהם, הצבעים בהם מלבישים אותם, אם ילדה מתאפרת או לא או כל התנהלות אחרת, לבין הנטייה המינית. "חשוב שהורים יבינו שנטייה מינית איננה בחירה של הילדים", מציינת איריס. "יש יותר ויותר סברות שזה עניין גנטי. נתקלים לא מעט במשפחות בהן יש מספר אנשים הומואים או לסביות".
אסתר: "הבן שלי תמיד אמר שאם זה היה נתון לבחירה שלו, הוא היה רוצה להיות כמו האחים שלו, שתהיה לו אישה וילדים".
מה קורה עם האחים, איך מספרים להם?
"אני חושבת שבאופן כללי כשההורים לא עושים מזה עניין, המסר עובר לשאר הילדים בבית", אומרת איריס. "אבל כשמתבגרים רואים סביבם איך מתייחסים להומואים ולסביות, קשה לשתף ולספר שאחיהם או אחותם כאלה. זה לא פשוט גם עבורם ואולי בעתיד יקומו קבוצות תמיכה גם לאחים".
פנטזנו על כלה יפה
את הסיפור האישי שלה מספרת גם לילך, מוותיקות הקבוצה במודיעין. במהלך הפגישה עד כה, היא ישבה בשקט, המתינה לתורה וסיפורה מתגלגל כמו תסריט קולנועי. רק שמדובר בחייה שלה.
"כשבני היה בן 16, לפני שלוש שנים, גיליתי את זה בעצמי, דרך הפייסבוק שלו. היו שם מלות חיבה בלשון זכר והוא הכחיש וטען שזה קשור לחבר שלו. אחר כך מצאתי מכתב אהבה בלשון זכר והוא שוב ניסה להכחיש, אבל זה כבר היה נראה לי מוזר. הוא ילד מאוד חברותי ויפה תואר, חשבתי שתהיה לו חברה דוגמנית", אומרת לילך בחצי חיוך.
הבן אישר. "באותו רגע חרב עליי עולמי. בדקתי מיד אם אני אשמה בזה שהוא הומו. בעלי, גבר גבוה ושרירי פשוט ישב ובכה כמו תינוק. הוא בן יחיד בין שתי אחיות ותמיד פנטזנו שיביא כלה יפה, עם עיניים בהירות, כמו כל הורה שמדמיין על עתיד ילדו".
לילך ממשיכה ומספרת: "אני זוכרת שבכיתה ו’ , כל הבנות היו יושבות סביבו ולו, מצידו, לא היה עניין במשחקי בנים".
לילך פגשה את איריס. "לא הפסקתי לבכות לשנייה. הבכי הזה נמשך שנה, ימים ולילות. החיים נמחקו, נהרסו, התנפצו. גם הזוגיות נפגעה".
ניצה: "הרבה פעמים יחסים בין בני זוג מתערערים בעקבות יציאה מהארון של הילדים. הורים מתאבלים, אבל גם צריכים לתפוס פיקוד על מה שקורה במשפחה".
לילך, איך הגבתם בהתחלה?
"הייתי חולפת על פני החדר שלו וסוגרת את הדלת, לא רוצה לראות את החדר. החברים שלו גם ידעו והכל התנהל אצלו רגיל, רק התדרדר בלימודים. הזמינו אותי לשיחה בבית הספר, הצוות שם מאוד תמך ולא נתנו לו ליפול. מעולם לא הייתי במעמד כזה שאומרים לי שהבן התדרדר בלימודים על רקע נפשי. הרגשתי שוב אשמה. אחר כך, במהלך השנתיים וחצי האחרונות, אמרתי לו שאני מקבלת אותו, אבל ללא את המיניות שלו. ואז, בעזרת הקבוצה, הבנתי שהמיניות שלו היא חלק ממנו".
ובן זוגך? "
בעלי אבא מאוד מחבק. אבל בשנה הראשונה, הוא לא היה מסוגל לגעת בו".
ללילך שתי בנות נוספות, בנות 27 ו-15 להן לא סיפרה בהתחלה. "הקבוצה במודיעין נתנה לי את האור: לקום כל בוקר ולהגיד ’הבן שלי שווה’. בהמשך גם סיפרתי לבת הגדולה והיא קיבלה את זה יפה. עכשיו היא מתייחסת לזה בפחות סובלנות. כנראה מפריע לה שיש לו בן זוג. אני מרגישה מאוד רע עם זה שהיא מרגישה כך. מאז שהוא יצא מהארון הוא עוד יותר נקשר אליי ואומר לי שהוא מאוד מעריך את זה שבאתי לקבוצת תמיכה".
"ביום ההולדת שלו, לא הסכמתי שבן הזוג שלו יגיע אלינו הביתה. לא רציתי שהבת הקטנה תרגיש משהו. לא ידעתי שהיא בעצם כבר יודעת וקיבלה את זה מאוד יפה. מאז, בן זוגו רצוי מאוד אצלנו בבית, במיוחד לאור העובדה שהוריו לא יודעים. אבל בהתחלה בעלי היה נכנס לחדר כשהוא היה מגיע. מאז עברנו תהליך. היום אני יודעת כל מה שקורה ביניהם, יש להם זוגיות טובה ואיכותית ויש לנו שיחות אל תוך הלילה. עברתי תהליך בשנתיים וחצי האחרונות וזה בזכות הקבוצה".
בכל זאת להקים משפחה
איריס: "לאחת הקבוצות הגיעה אישה מבוגרת שהבן שלה יצא מהארון בגיל 46. הוא פשוט השאיר להם מכתב. היא מאוד בכתה ואמרה שהיא לא בוכה על זה שהוא הומו, אלא על כל השנים שהוא התמודד עם זה לבד ולא סיפר".
ניצה: "היום יותר מקובל שיוצאים מהארון בגיל צעיר, אפילו 13-14".
האם הרצח ב"בר נוער" השפיע באופן כלשהן?
איריס: "בעקבות הרצח, המון הורים יצאו מהארון והבינו שצריך עזרה ובאו להתנדב. היו מצבים בהם הורים לא קיבלו את הילדים שלהם, אבל כשראו הורים אחרים שלא מקבלים, זה גרם להם לרצות לחבק".
אני שואלת את המשתתפים מה קורה עם המשפחה המורחבת, האם סיפרו לסבים, סבתות וכל השאר וכולם פה אחד מודים שלא היה להם אומץ ואף אחד בינתיים לא יודע.
איריס: "מניסיון, בהרבה מקרים מגלים שסבים וסבתות יותר מקבלים ומכילים מההורים. הבת שלי מצטערת שהוריי נפטרו לפני שהספיקה לספר להם. הסבא בצד השני יודע ומאוד מקבל".
מה עם הקמת משפחה והבאת ילדים?
אסתר: "שוחחתי עם הבן שלי על הקמת משפחה והוא אמר לי שגם אם היה ’רגיל’ הוא לא היה מתלהב מילדים".
לילך: "הבן שלי מת על ילדים. אמר לי ’חבל, עם כזאת סבתא לא להביא ילד’. ולחבר של הבן שלי מאוד עצוב שלא תהיה חתונה מפוארת".
ניצה: "הבן שלי התחתן בארה"ב וכואב לי שלא זכיתי להיות נוכחת. הייתה חתונה ספונטאנית והם בחרו לא להזמין אותי. לגברים הומואים יותר קשה להביא ילדים מאשר לנשים לסביות ואני מרגישה שנדפקתי פעמיים: גם בן הומו וגם שלא יהיו לי נכדים ממנו".
יעקב אלמוג, מנהל המחלקה לשירותים חברתיים, מספר: "היוזמה נולדה עוד בתקופת איילה כץ, אמו של ניר שנרצח ב’ברנוער’. מאוד התחברנו כי מבחינתנו מדובר באוכלוסייה שזקוקה לסיוע ותמיכה. אנחנו נותנים מקום, מתקצבים את הפעילות, נמצאים בקשר שוטף אתם. אלה אנשים במצוקה ואנחנו עיר מפותחת ומתקדמת. חשוב לנו לשים את הדברים על השולחן ולהעלות מודעות. הקבוצה נפגשת בצורה דיסקרטית ואנחנו כמובן מכבדים את זה. זאת עמותת ההורים היחידה בתחום".
לסיוע: תהיל"ה 8855822 - 09, www.tehila.org.il
עע.jpg)
