דרך עיניים אדומות רואים עולם ורוד
השבוע העצבני החליט לקחת פסק זמן וטס לנופש באמסטרדם. שנייה לפני, כנראה בגלל החופשה שבפתח, הוא מרעיף מחמאות על כל העולם ואחותו
דרך עיניים אדומות רואים עולם ורוד
בעוד אתם קוראים שורות אלה, אני יכול לספר לכם שאני ממש ברגעים אלה שט בין תעלות אמסטרדאם, משנן כמה מילות ברכה בהולנדית בסיסית, טועם מכמה מוזיאונים חלקים פיקנטיים ועסיסיים, רוכב על אופניים במדרכות ,הלוואי על מודיעין, מסתובב בין כמה חלונות אדומים, מקפץ במועדון טראנס אפלולי וקסום, מבקר בכפרי דייגים, קופץ לחזות בפלא התשיעי בהאג, חוצה ברכבת מהירה את הגבול לבריסל, שותה בירה צ’כית בפאב הולנדי ומביט איך מסביבי כל דיכפין מעלים קטורת מתוקה ומערפלת כשהכל כאן חוקי לחלוטין. בעיתון המקומי כאן (משמע אמסטרדם) לא תמצאו כותרת כגון: "משטרת מודיעין.. אופס סליחה, אמסטרדם עצרה 3 משתמשי סם". מעניין איזה מיתוג הייתי נותן לאמסטרדם. אין לי זמן לפרט כי ארוחת הבוקר מחכה לי למטה, אבל כשאחזור מבטיח לכם לרדת לעומקה של העיר הכי טובה בעולם אחרי מודיעין. נסחפתי קצת. זה כנראה קשור לשיר הנושא של עספור... דרך עיניים אדומות רואים עולם ורוד.
מודיעין - הפלא האורבני
מה אגיד ומה אדבר. זה האייטם הכי קשה שהיה לי כבר הרבה מאוד זמן. אומרים לי כל הזמן אתה עצבני אז תפקידך לכאסח לכאסח. ואין מה לדבר, אני אוהב את זה. רק כשהפיוזים שלי נשרפים אני במיטבי. המילים קולחות, מחודדות וזה הכי כיף בעולם. נשמע לא נורמלי נכון? נכון. והנה מספרים לי שהעיר מודיעין עוברת לשנתה ה-17, בשבוע שעבר כל העיתון שלנו עמוס נוסטלגיה של ימי בריאת העיר, כל עמודיו נודפים ריח מתיקות ומי שנותר עצבני ומריר זה אני.
אז לא עוד! החלטתי אף שהמשימה קשה עלי משאול לנסות ולדלות ממוחי כמה משפטי סימפטיה למי שהגה את הקמתה של מודיעין, כמה מילים טובות על מי שבנה אותה וכמה משפטי התפעלות על הדרך שעברה ולאן שהגיעה. אז בואו נעזוב לרגע את בעיית התחבורה שלא נפתרה, את בעיית המע"ר שסתם את העיר ועוד אי אלו עניני תשתית ונלך לעיקר.
מדינת ישראל בקושי בת 64 ואיזה תשבחות היא מקבלת על ההישגים שלה בזמן כה קצר במונחים היסטוריים, ואני קצת מתקשה לברוח מההשוואה של המדינה עם מודיעין אבל זה נכון. 16 שנים עברו בלבד מאז משפחת מזרחי מעמק החולה חנכה את העיר, 15 שנים מאז כתושב שילת הסתובבתי בין שלדי בנינים בעמק דותן ואיילון כדי למצוא גיליון של "קול השפלה" או מה שקראו לזה אז העיתון של מכבים רעות, 14 שנים מאז "חב"ד הדליקו את חנוכיית הענק במודיעין סנטר ומאז שחנכתי את הגיליון הראשון של "גל גפן", 13 שנה מאז חגיגות העצמאות הבתוליות שמילאו בקושי רבע מאמפי עמק החולה.
כלום זמן עבר ותראו כבר כמה עמקים יש לנו, כמה בתי ספר, קניון שלא מבייש קניונים בערים גדולות יותר, מגדלים לרוב, עיר שחוברה לה יחדיו, אוכלוסיה חזקה, חברה כלכלית שהתעוררה מאוחר אבל התעוררה, ענק ושמו מתנ"ס שהפך לסחלבים, היכל תרבות לתפארת, רב תחומי שכל מילה עליו רק תגרע (וכל הכבוד לדר’ אורנה מגר) , מפעל חסר תקדים של ספורט ילדים ונוער ואסופת בועטי כדור שהפכו לאלופים, נבחרות ובתי ספר למחול לרוב, פארקים ירוקים שאין להם אח ורע בשום עיר אחרת, מזג אוויר פנטסטי של לילות אוגוסט, רכבת.
מה אגיד לכם... בטח שכחתי עוד אי אלו דברים שגם עיר בת 64 יכולה להתגאות בהם, אבל 16 שנה בלבד? להוריד את הכובע בפני כל מי שאחראי לפלא האורבני הזה ולא אמנה כאן איש פן מישהו יפגע כי השמטתי את שמו. שאפו.
הלו הוט מובייל - מישהו בבית?
לאחרונה עברתי ל"הוט מובייל" אחלה מחיר שבעולם היא נתנה לנו, 89 שקלים ודבר עד המאה הבאה. כיף לא?
אבל לכיף מתרגלים מהר והשבוע החבר’ה שם העלו לי את הסעיף ברמות. שעת צהריים והאייפון שלי שבק חיים לכל חי, ושבק כוונתי לא מקבל ולא מוציא שיחות וגם הג’י פי אס נדם. ברוב ייאושי נכנסתי לאתר החברה ושם נתנו לי את מספר הפלא שאליו אם אתקשר, כנראה יוכלו להסביר לי מה קרה. אז התקשרתי.
שמתי את הטלפון על רמקול והלכתי להכין חביתה. החביתה הייתה מוכנה והקול הנשי הערב עד כדי צרבת המספר לי עד כמה חשוב להם לשרת אותי, חוזר כמו מנטרה דקה אחר דקה. החביתה כבר מוכנה, ובאין מענה עברתי לסלט, נו לפחות יתפסו אותי רגע לפני הארוחה. הייתי נאיבי מידי כי הסלט כבר תובל ולא נותרה לי ברירה אלא לאכול פן החביתה תתקרר. אני אוכל וברקע שוב זו שרוצה לשרת אותי. 30 דקות חלפו וזו שם לא מתעייפת אולי בגלל שהיא סתם רובוט.
הזמן חלף, 45 דקות, 52 דקות, 62 דקות. זהו נגמרתי והחלטתי לוותר לעת עתה. שלחתי לחברה הודעה עצבנית באינטרנט והלכתי לישון.
בבוקר למחרת שמתי פעמי לתחנת השרות שליד מקום עבודתי. התור שם היה אינסופי. ברוב ייאושי שאלתי בחור צעיר אם יש לו מושג מה ארע לאייפון המסכן שלי. לא, הוא רק נרשם באתר ובא לקבל סים. "אני התייאשתי" הוא אומר לי, "רוצה את התור שלי"? לא היה מאושר ממני כי מספרי היה 579 ועל הצג המספר 326 היה תקוע באיזה אשנב. נתן לי את התור שלו - 412. גם משהו.
בסופו של דבר המכשיר תוקן ובאה לציון גאולה. למחרת קפצתי לרכוש צידנית בחנות הסמוכה לתחנת השרות ועל הדרך הצצתי לשם. ולא להאמין, 6 אנשים בתור בלבד ומשרתים אותם 12 עובדים. כל הכבוד אבל לא עדיף לאייש את המענה הטלפוני במקום לגרום לאנשים להגיע במיוחד לתחנת השירות של החברה? אז מה אתם אומרים, לכעוס או לשמוח? גם אני טרם החלטתי
עע.jpg)
