מאבל לצמיחה
מבט אחר על יום הזכרון
אובדן הוא חוויה אוניברסלית אותה חווים כולנו בשלב כזה או אחר של חיינו. מותו של אדם אהוב הוא חוויה טראומטית, ועל אחת כמה וכמה, כאשר הוא מתרחש באופן לא צפוי, כמו רבים שאת זכרם אנו מנציחים ביום הזכרון. קבלת הידיעה מלווה בהלם. אנשים מספרים כי כאשר באו להודיע להם ודפקו על דלתם ושאלו אם הם בעלי הבית, הם הכחישו וסגרו את הדלת. כה חזק היה ההלם, שהם לא היו מסוגלים כלל להתמודד איתו.
ההלם מכתיב גם את יכולת הקליטה וה"עיכול" של המצב. מה שניתן "לעכל" ביום הראשון, משתנה אחרי שבוע, משתנה אחרי חודש, משתנה אחרי שנה. האבל בעקבות מותו של אדם אהוב, היא תחושה רגשית של צער כבד, יגון עמוק, שיש לה גם אספקטים פיזיים, חברתיים ואחרים. היגון הרב מתואר על ידי מתאבלים כמשקל פיזי כבד שהם חשים באופן ממשי. מעין ענן שרובץ עליהם ועוטף אותם.
לא סתם נהוג לומר- צער כבד מאוד. מדובר ברגש שמלווה בתחושת כובד פיזית אמתית. לעתים זוהי תחושת ריקנות, בלבול ודכאון. חוקרי פסיכולוגיה דברו על תהליך האבל, ותיארו את השלבים השונים שלו. זה מסייע לנו להבין מה אנשים עוברים במצבים אלה. עם זאת ברור כי כל אדם מתמודד עם אבל באופן שונה, בהתאם לאישיות, מערכת הערכים , וקבוצת השייכות שלו. במלחמת יום הכיפורים, נפלו 11 חברים מקיבוץ בית השיטה.
משפחות הנופלים, שחונכו על ערכים קיבוציים ישראליים של התקופה ההיא, הרגישו כי לא היתה להן "זכות" להתאבל. הם לא חונכו להראות רגשות, לבכות, לבטא כאב. על פי הקודים החברתיים של אותה התקופה, זו היתה הדרך להתמודד- לקבל את הבשורה ולהמשיך הלאה- למען בניית הארץ. ראיונות ומפגשים עם משפחות הנופלים באותה עת סימנו התחלה של תקופה חדשה של לגיטימציה ו"רשות" להתאבל ולבטא מצוקה. אין ספק כי הקודים החברתיים בנושא האבל השתנו מאוד בעשרות השנים שחלפו מאז.
זיכרון של מדינה שלמה
יום הזכרון לחללי מערכות ישראל הוא יום זכרון קולקטיבי, שנוסף על ימי הזכרון הפרטיים של כל אחת מהמשפחות שאיבדה את אהוביה. לא לכולם יום הזכרון הקולקטיבי הזה עושה טוב. כפי שחוויית האבל היא אישית, גם חווית הזכרון תלויה באדם עצמו. יש משפחות וחברים שיום הזכרון נותן להם תמיכה שהם זקוקים לה מאוד. המשמעות של נפילת יקיריהם בעת שירות האומה שמוקירה להם כבוד על כך, יכולה לסייע בהתמודדות.
העובדה כי מדינה שלמה מתגייסת להכנת טקסים, וזכר ההרוגים מונצח, יכולה לנחם ולתת כבוד מצד הקהילה המורחבת בה הם חיים, ולתת להם את ההרגשה שהם חלק מקולקטיב שלא שוכח, שזוכר, שמנציח. אחרים חווים את היום הזה עם קושי רב. הם עשויים לא לרצות הכרה מצד המדינה, או מצד אזרחים נוספים; הם רואים באבל שלהם נושא פרטי ואישי, וחווים את הזכרון הקולקטיבי לא כתמיכה- אלא כנטל.
חשוב לקבל את הדרך האישית של כל מתאבל/ת ולכבד אותה. אין דרך "נכונה" להתאבל. כל החיים שלנו נתפשים על ידינו באופן סובייקטיבי, וגם האבל הוא חלק מאותה תפיסה. יתכן שהמחיר שמשפחות הנופלים הוא כה נורא ששום טקס אינו מנחם באמת
מאבל לחיים
האבל מקבל צורות שונות מבחינה נפשית ורגשית, אבל במהלך הטבעי של החיים, לאחר זמן מסוים לומדים לחיות עם הכאב. המהלך הוא הדרגתי מאוד. למשל: המחשבה על האובדן לא נמצאת בראש 24 שעות ביממה, אלא 20 שעות. זו עדיין המחשבה הראשונה שעולה בראש בבוקר, אחרי שמצליחים בכלל לישון, אבל עם הזמן יש דקות במהלך היום אליהן החיים מתפרצים ודוחקים את האבל הצידה.
החיים ממשיכים בצד האבל. נותרת תמיד הרגשה דו ערכית. יש שמתאבלים חשים רגשות אשם על אותה "חזרה לחיים". מחשבות כמו: האדם שאהבתי נמצא בקבר ואני שמח? אני צוחקת? מטופלים מספרים לנו כי נושא החזרה לחיים נתפס לעיתים ממש כבגידה במת. מה זה אומר שהחיים טובים לי? שהוא לא חשוב לי? עם המת נשארת מערכת יחסים כלשהי גם שנים לאחר מותו. אותה מערכת יחסים תלויה, כמו כל דבר אחר, בתפיסות המודעות והלא מודעות שיש לכל אדם לגבי משמעויות המוות ומשמעויות החיים.
ולמרות הכל, החיים ממשיכים. לאט לאט החיים תופסים את מקומם, תובעים תשומת לב. לאחר תהליך ארוך של אבל, יש תהליך ארוך של חזרה לחיים. לעיתים אנו מוצאים גם מה שנקרא- צמיחה פוסט טראומטית- לאחר שלב האבל אנשים לעיתים מוצאים לעצמם מקום אחר בחיים שלהם. האובדן והאבל יכולים להביא לשינוי תודעה, שינוי בתפיסת המציאות, והבאת האדם עצמו למצב של צמיחה שלא חווה קודם לכן. בקצה השני, ממצאים על תהליך האבל אצל משפחות הנופלים מראים שיש כאלה שלעולם לא יחזרו לחיים הרגילים.
מה עושים כשהאבל מתמשך?
למרות שתחושת האבל ודרך ההתמודדות שונה מאדם לאדם, ישנם סימנים שמצביעים על צורך בעזרה טיפולית: ילדים אחרים מוזנחים ולא קשובים לכאב שלהם, קושי בתפקוד בעבודה ובדאגה לצרכי המשפחה, אחד או יותר מבני המשפחה נמצא בדיכאון, מסתגר וסובל מהפרעות שינה. כאילו החיים נעצרו. אובדן במשפחה מביא לפעמים את בני המשפחה להסתגר בתוך הבועה שלהם ולא לתקשר עם אחרים. כדי למנוע מצבים אלה חשוב לקבל טיפול משפחתי. המשפחה יכולה להפוך כמקור תמיכה הדדי שיעזור להם לחזור לחיים.
הכותב הינו פסיכולוג קליני, ואלי פראשה- פסיכותרפיסט ומטפל משפחתי וזוגי - "מכון עידן" מודיעין,
עע.jpg)
