רכבת סלולרית
יש לי אחלה של 4 גלגלים שמביאים אותי לאן שארצה בלי לחפש חניה בעמק זבולון או לרוץ לפאתי מודיעין. אז מה לי ולרכבת? נכון, אני לא אבל יש לי כמה חברים שכן נסעו ומה שהם סיפרו גרם לי להחלטה גורלית... לנסוע עם הרכבת עד רכבת צפון ולחזור. ומה אגיד לכם, אין אפס, כי כל מה שהחבר’ה סיפרו לי בתוספת מה שקראתי באיזה שהוא פורום לפני מס’ שבועות, נכון ונכון מאוד
אפשר לחלק מחמאות לעיר מודיעין כעיר היפה, כעיר המתנדבת, כעיר הקרבית וכיוב’ אלף קבין של זהב, אבל כאשר עליתי לרכבת גיליתי גם את הצד הפחות יפה. מה אני אומר פחות יפה... מכוער, מעצבן ומעציב כאחד.
אבל למה אני מספר... עלו אתם בעצמכם ותראו. ותראו איך הורים שלא הספיקו לארוז לקטנים את הכריכים מחלקים לפעוטות ולבעל שנותר ביום חופשי (או להיפך) הוראות והנחיות: "הממרח במגירה למטה" נשמעת שאגת אם עצבנית, "כל יום אני אומרת לך וכל בוקר שוב אותה שאלה. נמאס לי אתה שומע"?
הדברים, להוציא כל ספק, כאמור אינם נאמרים בשקט או בווליום ממוצע והאם הקרייריסטית הנחמדה מתעקשת לשתף את כל באי הקרון בתכולת המקרר שלה בבית בתיבול כמה משפטי מחץ לבן המעצבן או לבעל גם המעצבן.
אתה רוצה לברוח למקום אחר אבל אין מצב. הרכבת עמוסה ואתה תקוע לחיים או למוות עם הממרח והלחם. אבל הגב’ השואגת אינה לבדה, כי טיפה מאחוריה איש שניכר עליו שאת מיטב זמנו מבלה במשרד עורכי דין, מוציא זעמו על המזכירה שלא ברור לה האם להכין את התיק של קרמר נגד קרמר או של ההוא עם הקטטה האלימה בבר. עורך דין- נכון, אבל קורס חובה בדיבור ובתרבות הדיבור כנראה אין בפקולטה למשפטים ואם כך עורך דין בישראל מדבר כאן, כנראה שכל תובע מעצבן יגרום לו לצאת מכליו כמו על מזכירתו המסכנה. לא ברור מה גרם לאיש המשפטים לחשוב שמעניין אותך מה אמר לך אתמול קרמר א’ ושמאוד יעניין אותך לדעת שתיק זה מספרו בישראל הוא 2222/12 תיק ערעור.
אבל לו היו אלה רק העו"ד והליידי ניחא, השהיה בקרון בדקות הארוכות עד שהרכבת תנחת במחוז חפצך מלמדת אותך רבות על חיי המשפחה של איקס ברחוב נהר הירדן, על חיי הקריירה של גברים ונשים בגילאי הייטק, על הגירושים של ההוא ואשתו, על הילד המעצבן של השכנים בעמק האלה, על ראש העיר שלא אכפת לו מהבורות בכבישים ועוד ועוד.
ולקונצרט הזה מתברר לא רק שאין לו מנצח, אפילו אין מפסידים כי כשתפגוש מי מהם באחד מימי שישי העמוסים בכיכר העיר של עזריאלי כולם לפתע נשמעים לך תרבותיים, חייכנים, מודים.
אבל אם הרכבת היא הגלידה, השאגות מכל עבר הן הקצפת: אין ספק שאת הדובדבן תמצאו בירידה מהרכבת, הן בבוקר כשממהרים לעבודה (ואת זה אולי טיפה אפשר להבין) ובעיקר ואת זה אני לא יכול להבין, כשהרכבת נוחתת בחזרה בתחנת מודיעין מרכז, בעיקר כשמדובר בשעות אחר הצהרים המאוחרות.
מאות איש ואישה נדחקים למדרגות החשמליות, איש לאיש זאב, העיקר להגיע לדלת ולרוץ לחניה הסמוכה שמא חלילה ברגע זה מישהו- אולי גנב מצוי, בורח לך עם הרכב.
ברגעים אלו אתה מרגיש כמו בעיר גדולה באירופה, שם איש לא מביט באיש, אפילו לא הצידה...כולם כמו עדר נדחפים ודוחפים "בנימוס" מודיעיני והשאלה הגורלית תמיד תהיה איך תגיע ראשון לדלת המסתובבת? או שלא. ואיך לא תחטוף שאגה מהבעל או מהאישה שנותרו עם מטלות הבית. חמור יותר כשבבית מחכה בייבי סיטר שדופקת כל דקה ומשימתך ההתאבדותית הינה איך למהר ולחסוך לעצמך עוד 5 שקלים.
האמת שאני מספר זאת לא כדי שממחר קרון הרכבת יראה כמו קרון שוויצרי או שבדי, חבל"ז. אבל רק אם אחד יחליט שממחר הוא יסגור את הנייד בקו מודיעין ת"א הרי באתי על שכרי. ותחשבו על זה.
עע.jpg)
