חיפוש

 

 
לדף הבית >>     >>

הוגו העכבר, צ’יקיטה החתולה והמלך פנטלון

 

כולנו חשים באמת מתי התיפקוד שלנו אינו תקין. רק שלשנות- זה קשה. לפעמים צריך טלטול מסויים כדי שנחליט לעשות מעשה. המלך פנטלון, בסיפורה החדש של חיה דניאל, קיבל בסופו של דבר טילטול שכזה. אפילו יריבים ותיקים יכולים להשתנות. עובדה- תראו את צ’יקיטה והוגו... ומי הם המלך פנטלון, צ’יקיטה והוגו? תקראו לבד

 

בארץ רחוקה, בארמון גדול ויפה חי מלך קצת מבולבל, שמו פנטלון יחדעם אשתו המלכה. ואיתם חיו גם הוגו העכבר וצ’יקיטה החתולה.

המלך והמלכה חיו באושר יחד עם הוגו וצ’יקיטה. אבל הוגו וצ’יקיטה לא הסתדרו זה עם זו וכל הזמן התקוטטו ולא אהבו להיות אחד ליד השני. להוגו הייתה קופסא יפה ומרופדת מתחת למיטתם של המלך והמלכה ואילו צ’יקיטה אהבה לשבת בסלון הגדול ליד המרפסת.

מסביב לארמון היה יער ובו הרבה חיות: סוס לבן עם כתמים חומים, ארנבונים ושפנים, קיפודים, תוכי גדול וצבעוני, פוני חום, ציפורים, ובאגם גדול חיו גם צפרדעים, דגים וסוס ים קטן.

כל יום קם המלך בבוקר השכם, משקה את גינתו, קוטף פרחים ומכין ארוחת בוקר לאשתו המלכה. אחרי כן נהג להכין להוגו כמה פרוסות גבינה צהובה ולצ’יקיטה גביע שמנת, קצת גבינה וגם צלוחית חלב. נותן הוראות למשרתים ויוצא ליער, שם חיכו לו החיות שאהבו לשמוע סיפורים.

שם המלך פנטלון מתיישב מתחת לעץ החביב עליו, מאכיל את החיות ומספר להם סיפור. גם הינשוף החכם היה עומד על העץ ומקשיב לסיפוריו של המלך. יום אחד, כשהמלך החל לספר סיפור, קפץ הינשוף ואמר לו:"אתה מלך "חכם" וכולם מקשיבים לך, אבל אני קצת יותר חכם ממך, תקשיב פעם לסיפור שלי ונראה מה דעתך?"

"בסדר, מסכים איתך. תתחיל אתה!" אמר המלך וגיחך.

"אז זה הסיפור," אמר הינשוף. "היה פעם ילד קטן שרצה להיות מלך. כל פעם היה הולך לחנות צעצועים וקונה כתר ושרביט ולובש את המעיל הארוך של אבא, ואז היה עומד ליד המראה ואומר:’אני המלך הכי חזק וגם חכם, תראו כולם ותשתחוו לי, אני קובע מה לעשות’.

בתגובה אימו הייתה אומרת לו:’אתה עוד ילד ואתה צריך ללמוד, וכשתגדל אולי תרצה להיות עו"ד או רופא. למה אתה רוצה להיות רק מלך?’ מייד ענה הילד:’את יודעת, אמא, שאת המלך מעריכים ומכבדים וכל אחד שומע לקולו. הוא נותן הוראות וכולם עושים מה שהוא רוצה. זה כמו שאת אומרת לי מה לעשות ונותנת לי הוראות שאני צריך לעשות, וכשאני מתעצל או אומר לך- יותר מאוחר, את צועקת עלי. כך שאם אהיה מלך, אעשה מה שאני רוצה ואגיד לאחרים מה לעשות!’ אמר הילד וצחק.

’הבנתי אותך, אבל אתה לא מלך, לא גר בארמון ואין לך משרתים!’ אמרה אמא וחייכה. ’טוב אמא, את צודקת, אולי קודם אלמד ואהיה חכם ו... אשמע בקולך, כי את אימי, וכשאהיה גדול אוכל להיות טבח!!!’ אמר הילד וחיבק את אימו. ’בסדר, עכשיו אתה מדבר לעניין!’ אמרה אמא ומחאה כפיים לילד החכם."

השתתק הינשוף וחיכה לתגובה של המלך.

שילב המלך את ידיו, השתעל ואמר: "בסדר, הבנתי אותך. אתה אומנם חכם והסיפור שלך יפה ומעניין, אבל אני אשאל אותך שאלה קשה. נראה אותך עונה לי." עצר לרגע המלך ושאל: "למה המלכים נחשבים לשולטים וכולם שומעים בקולם, ומדוע הם נחשבים חכמים ואוהבים ומכבדים אותם?"

חשב הינשוף, נאנח וענה:"מי אמר שכל מלכים חכמים וכולם נשמעים להם? אתה, למשל, לא נותן לנו פקודות ואני לא שומע בקולך אף פעם. ובעיני אתה לא חכם בכלל!"

"אהה... איך אתה מעז לדבר אלי כך? אני המלך!" התרגז פנטלון.

ענה הינשוף:"איזה מן מלך אתה שלא לובש את הגלימה, ואין לך שרביט. אפילו לא חבשת את הכתר הנוצץ שלך וגם לא הרכבת משקפיים. חה, חה, חה!!!" גיחך הינשוף ולפני שנעלם אמר:"ועוד דבר. תביט על מכנסיך. אחד קצר ואחד ארוך. הנעליים, אחת לבנה ואחת שחורה. אפילו החתולה שלך והעכבר לא מסתדרים כי אתה לא יודע ללמד אותם לחיות יחד. אתה גם עצלן מאוד..." ואז נעלם הינשוף ביער.

"אוי ואבוי, הינשוף צודק. איך יצאתי מהבית בצורה כזאת?" הביט המלך פנטלון על מכנסיו ונעליו, והחל לרוץ לכיוון הארמון, בדרך איבד את אחת מנעליו כשהוא ממשיך בדרכו וצולע ברגלו.

בפתח הארמון חיכתה המלכה עצבנית ודואגת. כשפנטלון הגיע משכה אותו המלכה בכעס הישר לחדר ההלבשה וצעקה עליו:"איך אתה יוצא מהבית כזה מבולבל ואיך יכולת לשכוח את הכתר והשרביט, ובכלל את הגלימה? אוי ואבוי איך התלבשת. תראה איך נראים מכנסיך ונעליך, אתה כזה מרושל. אני צריכה להשגיח עליך כל הזמן. לא יפה להתנהג כך!!!"

השפיל המלך את ראשו ונעצב מאד למשמע דברי המלכה. נכנס לחדרו יחד עם הוגו וצ’יקיטה שהיו לצידו כל הזמן וניחמו אותו. הביט עליהם המלך, נאנח ואמר: "תראו אותי. אני עצוב. כולם צודקים, אני מלך כל כך מבולבל ומרושל, ולא כל כך חכם!!!" קפצו הוגו וצ’יקיטה על כתפיו. צ’יקיטה ליקקה את פניו והוגו התכרבל בחיקו, הביט עליהם המלך וחשב:’אולי אשתנה כדי שכולם יגידו שאני חכם ולא מבולבל כל כך?’ הביט המלך מסביב והחליט.

"מעכשיו אעשה דברים שכולם יתגאו בי. לא אהיה יותר שכחן ומבולבל, ואתנהג יפה אל כולם. אפילו אתם תתחילו להתנהג יפה ולא תריבו יותר. תחיו בשלום, נכון, זה אתם, הוגו וצ’יקיטה תהיו החברים הכי טובים!!!"

הביטו הוגו וצ’יקיטה אחד בשני. צ’יקיטה זקפה את גבה והחלה לרוץ, מייללת ורועדת אחרי הוגו, שבינתיים התחבא.

התעצבן המלך וצעק:"תפסיקו לריב ביניכם. מהיום אין יותר קטטות ורדיפות אחד אחרי השני, ותתחילו להיות ביחד חברים טובים, זה מובן?" שמעו הוגו וצ’יקיטה את דברי המלך, הביטו עליו עצובים. לפתע הרימה צ’יקיטה את כף רגלה לעבר הוגו ואילו הוגו כשכש בזנבו ועלה על גבה בשמחה. שמח המלך ומחא כפיים.

שמעה המלכה ושאלה אותו:"פנטלון, מה קרה שאתה מוחא כפיים?"

"לא תאמיני, מלכתי, איזו הפתעה מחכה לכם, כולם ידעו על כך!" ענה המלך. הוא חשב לרגע כיצד יפתיע את מלכתו והמשרתים. "אני יודע", קפץ המלך, הלך למטבח, לבש את הסינר של המלכה והחל לבשל ארוחת צהריים למלכה ולכל המשרתים, הכין שולחן חגיגי, בינתיים כיבס בגדים ושטף את כל חדרי הארמון, ניקה את כלי הכסף, תלה כביסה, טיפל בדגים ובסוס ים, השקה את העציצים ולבסוף התרחץ המלך ולבש את בגדיו החדשים, לבש את הגלימה הכי יפה שלו, שם את הכתר לראשו ולקח את השרביט. אפילו הרכיב את משקפיו. הוא יצא למרפסת הגדולה, התרווח על הכורסא ואמר בליבו:"היום זה היום. עכשיו מלכתי תעריך אותי וכולם ידעו שיש להם מלך חכם וחרוץ!!!"

לפתע הופיעה המלכה ואמרה למלך הנרגש:"מלכי, מה עשית? הכנת ארוחת צהריים וניקית את הבית. הכול נקי ומסודר, ולי לא השארת לעשות מאומה. אפילו התלבשת בבגדים החדשים שלך, וגם הכתר, השרביט והגלימה לא שכחת אותם. אוו, ואיזה משקפיים חדשים. פשוט אתה נראה כמו מלך אמיתי. עכשיו אני אוהבת אותך יותר מתמיד."

חיבק אותה המלך, וגם צ’יקיטה והוגו שמחו מאוד. אבל המלך שכח דבר אחד חשוב, שהיום יום הולדתו והמלכה מכינה לו מסיבת הפתעה עם מתנות והפתעות. אספה המלכה את כל המשרתים ואת כל החברים והקרובים שלהם בחדר האורחים העצום, קישטו את כל הארמון ואת החדרים בפרחים ומתנות, תלו בלונים. כולם התלבשו יפה ובחוץ שלט גדול "מזל טוב למלך שלנו".

כולם חיכו שהמלך יתקרב לשער הראשי ואז כשהוא נכנס יחד עם צ’יקיטה והוגו על כתפיו, נפתחו האורות וכולם צעקו:"מזל טוב למלכינו הכי אהוב!!!" המלך חייך ואמר:"אוי, שכחתי את יום הולדתי, זה היום, תודה רבה לכם. אני מאוד נרגש ואני אוהב את כולכם. אוי איזו הפתעה נעימה." חיבק המלך את מלכתו שהביאה לו מתנה מאוד מיוחדת, שעון קוקייה חדש וגדול יותר ובו לוח שיזכיר למלך מה עליו לעשות כל יום.

"אוהו, תודה רבה, זו מתנה נפלאה." גם המשרתים והחברים נתנו למלך מתנות. לבסוף התיישב המלך על כיסאו ואמר:"עכשיו יש לי הפתעה! מהיום צ’יקיטה והוגו הם החברים הכי טובים, תראו מה הצלחתי לעשות!"

חיבקה צ’יקיטה את הוגו בשתי כפותיה וליקקה אותו. "מלכי, כיצד עשית זאת? זה המעשה כי חשוב שעשית עד היום. הם היו אויבים ועכשיו הם חברים. כל הכבוד לך. אתה מלך חכם!" כולם מחאו כפיים וברכו את מלכם החכם.

ואז קרא הכרוז:"שקט, שקט רבותיי. הנה מגיעה העוגה הגדולה עם הדובדבנים והנרות. כל אחד יחתוך חתיכה, אבל המלך ראשון. תתכבד מלכינו!"

כיבה המלך את הנרות, ביקש משאלה ואז חתך חתיכת עוגה. לפתע נפתחה הדלת וכל חיות היער הגיעו וקדו קידה למלך. גם הינשוף קד קידה למלך וגם צילם אותו במלוא הדרו ליד העוגה. בחצות הסתיימה המסיבה וכולם חזרו לביתם. המלכה הלכה לישון ורק המלך נשאר על המרפסת יחד עם צ’יקיטה והוגו. מביט מסביבו וחושב המלך בליבו:"איזה יום הולדת יפה עשו לי!!" אז הופיע הינשוף על מעקה המרפסת ואמר למלך:"היום הוכחת שאתה יכול להיות מלך חכם, טוב לב וחרוץ. אתה מסוגל לעשות הרבה דברים טובים. רק שאלה לי אליך: למה לא עשית זאת לפני כן, לפני שהתווכחת איתי ואחר כך העלבתי אותך כדי שתבין. ואגב, אני מצטער על כך!!"

הנהן המלך בראשו, חייך ואמר:"ינשוף, אתה צודק, הייתי צריך לחשוב לבד על כך!!"

ומה אנו לומדים בסיפור זה? שני דברים חשובים. האחד: לא לחכות שמישהו אחר יטיף לך מוסר. אם אתה יודע על כך ויכול לעשות הכל בעצמך, תיקח אחריות על מעשיך כמו שאתה חושב. ודבר שני: צ’יקיטה והוגו לא הסתדרו, אבל כשרוצים, תמיד אפשר להיות חברים ולא אויבים כמו ששני הגיבורים שלנו למדו לחיות בשלום בבית אחד.

עירית מודיעין

 

 
 
 
פורום המומחים

פורום המומחים

מעגלי תמיכה

מעגלי תמיכה

 

 

 

 

 

עירית מודיעין
לשכת המסחר

 

מדורים

 
 
 
 
הגדלת גופן
הקטנת גופן
 
מונוכרום
ניגודיות מקסימלית
 
תיאור לתמונות
 
קיצורי מקלדת
  • M-עבור לתוכן העמוד
  • H-עמוד הבית
  • F-פורום
  • B-אודות
  • A-הצהרת נגישות
הצהרת נגישות
ביטול נגישות