46 שנים להוצאתו להורג של אלי כהן ז”ל המרגל הישראלי בדמשק
דברים שאמר אפרים, אחיו של אלי כהן ז"ל, שהיה המרגל הישראלי בדמשק, לפני יותר מעשר שנים, נראים בחלקם כאילו נאמרו על ארועים מאוד עכשויים. האם מה שהיה הוא שיהיה?! ורק לחשוב על "תקלת מבחוח"... ראיון ארכיוני עם אפריים כהן ז"ל, לרגל 46 שנים לעלייתו של אלי כהן ז"ל לגרדום בדמשק
הקדמה
אתמול, ה-17.5.2011, שהיתי רוב שעות היום בכנס המסכם של משלחת צה"ל לפולין, "עדים במדים" בה נטלתי חלק לפני כחודש וחצי. הנושא המרכזי של יום הסיכום הזה עסק במעבר, בקשר ובתרומה העצומה של ניצולי השואה להקמתה של מדינת ישראל, במסגרת הלחימה בקרבות מלחמת השחרור. ודי אם נציין בהקשר זה כי בשיא הקרבות 50% מהלוחמים בשטח, בגדודים ובחטיבות, היו ניצולי שואה...
הבוקר, 18.5.2011, פתחתי את עיתון הבוקר עליו אני מנוי. לשמחתי גיליתי שמבקר המדינה טיפל באופן נחרץ בבעיות שעולות במערכת החינוך ביציאת משלחות הנוער ובתי הספר ל"מסע לפולין".
לאחר ששבתי לפני כחודש, ממסע צה"ל "עדים במדים", קשה היה שלא לעשות את ההשוואה בין שני המסעות הללו- הבית ספרי והצהל"י. ועל כך כתבתי מאמר עם הצעות לשינויים שעשויים אולי לתת מענה להערותיו הקשות והמביכות של מבקר המדינה בנושא זה.
אבל לא זהו הנושא שהתכוונתי להעלות היום. כי כשעיינתי בעיתון הבוקר, ליד כוס קפה, נעדר ממנו נושא אחר. נושא שהיה מרכזי להצלחה הצבאית הגדולה ביותר של צה"ל ומדינת ישראל מאז ומעולם- מלחמת ששת הימים: פרשיית תפיסתו והוצאתו להורג של המרגל הישראלי בדמשק- אלי כהן ז"ל.
לפני למעלה מעשר שנים ראיינתי את אחיו של אלי כהן ז"ל, אפרים כהן. בינתיים הלך אפרים לעולמו לאחר מחלה. מצאתי לנכון להביא קטעים נבחרים מהראיון שערכתי עימו ושעסק לא רק באחיו, אלי ז"ל, אלא גם בשמועות, קונספירציות ודעותיו הפרטיות על המערכת והאנשים שסבבו את המרגל הישראלי המפורסם, הגדול ולטעמי גם מהחשובים ביותר למדינת ישראל של המאה העשרים.
אישית, לא יכולתי שלא לחבר בין הנושא בו עסקתי רק אתמול- חלקם של יהודי וניצולי אירופה וצפון אפריקה, לצה"ל של מלחמת השחרור, לבין חלקו ומהותו של אלי כהן. אלי כהן ז"ל, לא היה אמנם חלק מהם, אבל הוא ייצג ללא שום ספק (לדעתי) את רוח התקופה. את תחושת האחריות הלאומית ואת היכולת להקריב את הכל למען המדינה הצעירה הנלחמת על קיומה וקיום העם היהודי.
הכתבה המקורית
"גופתו של אלי כהן אבדה בסוריה. כבר שנים רבות שהסורים אינם מנהלים משא ומתן עם ישראל בעניין החזרת גופתו של "האיש שלנו בדמשק"- אלי כהן. כהן נידון למוות ונתלה בלב העיר. מאז, כנראה, הועברה גופתו מספר פעמים מחשש שישראל תחטוף אותה - ועכשיו אפילו המודיעין הסורי לא יודע איפה הקבר", כך דיווח בסוף השבוע שעבר העיתון ידיעות אחרונות.
לאחר ההוצאה להורג ב-19 במאי 1965, נקבר אלי כהן בחלקה היהודית של בית העלמין המרכזי בדמשק. עפ"י הכתבה ב"ידיעות", "גורם מודיעין אירופי אומר כי לפני כשנה וחצי התבקש על ידי ארגון יהודי כלשהו לעשות מאמצים, לפעול ולברר היכן טמונה גופתו של סוכן המוסד. למרות הניסיון והקשרים של אותה סוכנות ביון בצמרת דמשק, המאמצים עלו בתוהו ובארגון הגיעו למסקנה חד משמעית: המודיעין הסורי פשוט איבד את הגופה". באמצע שנת 1999, נראה היה שפרשיית אלי כהן עומדת להיפתח שוב. סדרת כתבות שהונעו לדעתו של אפרים כהן, אחיו של אלי, שגר כיום במכבים, על ידי ראיון שנתן מי שהיה ראש המוסד וראש אמ"ן בתקופת הארועים הללו, מאיר עמית, לעתון מעריב ובו אמר ורמז על שגיאות של אלי כהן עצמו ועל דברים שאפשר עוד לדבר עליהם בהקשר לנדיה, אשתו, הביאו את אפרים, לשבור את שתיקתו רבת השנים ולצאת חוצץ כנגד הרמיזות הבוטות. אפרים מכיר היטב את המערכת בה היה אחיו אלי. נראה כי החשיפה הזו לציבור אינה נוחה לו. הנסיבות, ככל הנראה, הן ששחררו את חרצובות לשונו. אבל הוא העדיף שאם כבר מטפלים בפרשה, אז שזה יהיה בכפפות של משי ולא בסגנון בוטה. מאיר עמית, היה היוצא מן הכלל. למרות מפגשי הפיוס שנערכו מאז, עדיין הכעס על הדברים שאמר (למרות שהוא הכחיש אותם וייחס אותם לעיתונאי), אינו פג. לדברי אפרים: "עמית משפיע עד היום על מערכות, גם כשהוא בחוץ. הוא יו"ר המל"מ (המרכז להנצחת חללי חיל המודיעין שבגלילות- מ.ב) ומשפיע משם. עוד בשנות השישים פנינו ליצחק רבין שהיה הרמטכ"ל וביקשנו להעניק לאלי דרגת סגן-אלוף. רבין סירב בנימוק ש’זה לא מקובל’. אני תוהה איפה עמית היום, שירים את הכפפה ויתמוך בלוחם שלו מן העבר כדי לסייע לתנאיה של נדיה על ידי הענקת דרגת סא"ל בפועל לאלי. ושלא לדבר על טכס הנצחת חללי המודיעין שנערך במסגרת חגיגות ה-50 למדינה, ושם למרבה ההפתעה ברשימת הנופלים שכחו לציין את שמו אלי כהן. מה, זו הייתה טעות? תסלח לי, זה היה מכוון".
"עמית אכול קנאה, תסכול וכעס על אלי שנטל ממנו את התהילה, אחרת איך אתה מסביר את הסחף שחל בגישתו לאלי מאז שצוטט על ידי אורי דן וישעיהו בן פורת בשנת 1967 כמי שאמר:’אלי כהן לא העמיד גבולות, הוא היה הטוב מבין כולנו, היה טוב מעבר לכל דמיון’, ועד לכתבה לפני כחצי שנה (אמצע 1999. מ.ב.) בה הוא מצוטט כמי שאמר: "אלי כהן?, היו לי אלפים כמוהו’. זו רק קנאה צרופה ועל כך אמרו חז"ל, גם במוות הקנאה שורצת".
על נסיבות פעילותו ומותו של אחיו אלי, קיים קשר בלתי ניתן לניתוק בין דעותיו של אפריים, על המוסד של אותם הימים ועל מפקדיו ומפעיליו של אלי, לתפיסת עולמו החברתית-עדתית-בטחונית: "אלי האפיל על משלחיו. אפילו הם לא ציפו להצלחה שכזו בחדירה לתוך השלטון בסוריה." לדעתו במקרה של מפקדיו, זה נמשך עד היום, "מאיר עמית נוטר לאלי כהן. אלי נטל ממנו את ההילה. ההילה התקשורתית והחברתית שנוצרה סביבו הציקה לעמית והיא מציקה לו עד היום. לא שיניתי את דעתי בנושא עד היום ביחס לתפקודה של המערכת באותם הימים. לכן גם לכאורה לפחות, נראה כאילו תהליך גיוסו של אלי למוסד נראה כניצול. לא שאני חושב שניצלו אותו, אבל ניצלו את תמימותו. יתכן והמדינה היתה באמת זקוקה לו, אבל הניצול היה בעובדה שזלזלו בהכשרתו. זהו ניצול הגובל בפשע. כזה היה גם שיקול הדעת בכל הקשור לחזרתו האחרונה לסוריה. הרי היה ברור לחלוטין שהוא חוזר כדי להיתפס. זה היה צעד פזיז."
איך אתה מקבל את הגישה המוצגת עד היום, שבעצם אלי הביא על עצמו את תפיסתו מתוך להיטותו לשדר את המידע? "הם ידעו על אלי הרבה קודם לתפיסתו. מה שחשף אותו היתה גישתם הלא מקצועית של מפעיליו. אלי נתפס בגלל מפעיליו ולא משום סיבה אחרת. המוסד הוא גוף שחי עם הרבה עשן של תהילה סביבו אבל תראה את הכישלונות השונים שלו- גם אחר כך. כישלונות המעוררים מחשבות קשות על סדר הקדימויות שנתנו שם לנושאים שונים.
אז לפחות, נראה לי שהשיקול המרכזי בחשיבותו במוסד היה המפלגתיות ולא המקצועיות. אלי נתפס למעשה כבר כאשר לא שהה בסוריה אלא היה מחוץ לה. דווקא השידורים האוטומטיים שנערכו בהעדרו, הם שסייעו בחשיפתו. דבריו של מאיר עמית שטען שאלי לקה בתסמונת של ביטחון יתר ואיבד את חוש הזהירות, אינם אלא הבל מושלם. להגיד היום שאלי שידר כאשר כל דמשק נותקה מהחשמל כדי לאתר אותו, זה יותר מרוע לב, זו שטות. מה, אלי היה כזה טיפש?. אם כך, כיצד הצליח אחינו מוריס, בהיותו חייל זוטר במודיעין, לחשוף את זהותו וכתובתו של אלי בדמשק עוד ביוני 1964? מי יזם את המפגש בין וולפגנג לוץ ואישתו גרטרוד לאלי בשגרירות ישראל בפריז? יש יותר מסימן מעיד אחד על כך שנעשו שם טעויות של טירונים ירוקים בכל הקשור להפעלתו והכיסוי הביטחוני של אלי".
האם היום, היית עושה או אומר דברים אחרים לאלי? עד כמה יכולת להשפיע עליו? " יכולתי ללחוץ עליו שלא ללכת. שנינו ידענו שהוא הולך להתפס. זה היה באוויר. אלי היה על סף משבר. כל התנהגותו זעקה כך. הטעות שלי היא שגם אני הייתי אידיאליסט. אמרתי לעצמי שזה צבא, פה צריך למלא הוראות. גם על אלי היו לחצים. בראיון אחר כבר אמרתי שאף אחד לא הרביץ לו על הידיים בסרגל, אבל היה עליו לחץ עצום, כולל לחץ כלכלי. אלי ציפה לסיים קדנצייה של חמש שנים ואחר כך ללכת ולהיות שגריר באיזשהו מקום. גם זו תמימות- לחשוב שבריגול יש דבר שנקרא קדנציה.
אפילו לאחר שניתפס ונישפט למוות המשיכו כל הגופים שפעלו להצלתו לחיות במין אופוריה. גם ערב תלייתו הדביקו אותנו אותם אנשים באמונתם שאלי יעזוב בקרוב את סוריה שלם ובריא. הם סיפרו לנו שהסורים מוכנים לשחרר את אלי בתנאי שהוא יעבור בחשאי לתקופת צינון כלשהי בארץ מערבית, עד שהענין ישכח. הם כל כך האמינו בסיפור הזה שהם המציאו עד שהם עצמם איבדו את נקודת ההבדל שבין דמיון ומציאות. הם אמרו לנו באופן החלטי שאם נשמע ברדיו דמשק שאלי כהן קיבל גזר דין מוות ועומד להיתלות, ואפילו אם ישדרו בטלביזיה הסורית את אלי תלוי, לא להאמין ולא להתייחס לזה ברצינות כי הכל מבויים. ראה עד כמה היו שאננים, שחצנים ואטומים. עד היום אני עצוב, אני כנראה עצוב נצחית בגלל זה.
אילו אלי לא היה חוזר לדמשק, היום הוא היה חי. אפילו מאיר עמית כתב בספרו שמשלח טוב יודע לשלוף את האיש שלו בשיא הצלחתו." מה היה לדעתך אומר היום אלי על השיחות עם סוריה ועל החזרת רמת הגולן? "אלי היה משלים עם החזרת רמת הגולן לסורים. לא בגלל שהוא היה חושב שזה מה שצריך לעשות אלא בעיקר כדי לתת צ’אנס לתהליך.
היום אנחנו בסיטואציה שאין לנו ברירה. היום מדינת ישראל ממולכדת בכל הקשור לשלום עם הסורים ולרמת הגולן. אבל לדעתי הבעיה העיקרית היא לא פה, אלא דווקא עם הפלסטינאים. מי שנוקם בנו על הטעויות של פעם זהו הדור הצעיר של הפלסטינאים. אנחנו לא השכלנו לנצל את תוצאות מלחמת ששת הימים ודווקא לעזור להם בהעלאת רמת חייהם. המשכנו את המדיניות המצרית בעזה והירדנית בגדה המערבית, המשכנו להחזיק שם עוני ומחנות פליטים. אילו היינו מקימים שם אז משהו כמו ממשל קנטוני, יתכן והיום לא היינו ממולכדים גם עם ערביי ישראל והם היו הופכים לאזרחי הקנטון הפלסטינאי החיים במדינת ישראל. המצב שקיים היום הוא בן-כלאיים שאי אפשר לחיות איתו באופן הגיוני ונורמאלי. למדינת ישראל אין תכנון ותפיסה לאומית ארוכת טווח. כך היה גם עם אלי, הכשרתו ותפיסתו, הכל חאפרי, ללא תכנון. לא כך עם הערבים, עבורם השמדת הישות הישראלית זו מטרה לטווח ארוך. כשיוכלו- יתקפו."
ומה עם גופתו של אלי? האם החזרתה צריכה להיות חלק מההסדר העתידי עם סוריה? "היה בעבר כבר נסיון להביא את אלי לקבורה בארץ. זה היה אחרי מלחמת ששת הימים. אז, במסגרת חילופי השבויים חשבו שגם עצמותיו של אלי יוחזרו. לא האמנתי אז, ואני לא מאמין היום. אז הסורים העבירו ארון ריק ואני מסופק אם יש להם היום בכלל מה להחזיר. השמועות מספרות שבעקבות נסיון שכשל להבריח את הגופה לארץ ושבמסגרתו היא ננטשה בשטח במהלך בריחתם של המבריחים, לקחו הסורים את הגופה וטמנו אותה תחת הררי בטון בתוך מחנה צבאי סורי. זו שמועה וסיפורים שאין להם כל אימות. אבל יחד עם זה, אולי בדומה למה שקורה עם רון ארד, אני לא מאמין שבכלל יש להם מה להחזיר. לסורים אין שום כבוד למת ומאידך הם יודעים היטב את חולשותינו. זו הסיבה היחידה שהם ממשיכים להתל בנו. אני לא מאמין שיש גופה בדיוק כמו שאני לא מאמין שיהיה איתם אי פעם שלום של אמת". הערה: אפרים כהן הלך לעולמו חדשים ספורים לאחר הראיון. מאיר עמית- סירב להגיב לפרטים ואמר כי הוא מעדיף כך, כדי שלא לפגוע בכבודו של אפרים כהן. (מ.ב)
עע.jpg)
