פולין. תובנות ממסע במדים לארץ ההשמדה
להוציא את בני הנוער למסע לפולין או לא? זה יקר וסלקטיבי, אומרים השוללים. זה עושה אזרחים טובים יותר, אומרים המצדדים. עוד זווית ותובנות על המסעות לפולין יומיים לאחר ששבתי משם במדי צה"ל
ביום שישי האחרון חזרתי ארצה מפולין בתום מסע מטלטל במסגרת "עדים במדים", משלחת צה"ל למחנות המוות.
לאחרונה החלו להישמע קולות הולכים ומתרבים של גופים ואנשים השוללים את הצורך ביציאה לפולין של תלמידי בתי הספר בישראל. אודה על האמת- הייתי אחד מהם!
לא חשבתי שאין צורך בכך. חשבתי שרוב בני הנוער בשלב הזה של חייהם: תלמידי תיכון בכיתות י"א ו-י"ב, אינם בשלים דיים לחוות כראוי את החוויה הזו. למען האמת, ערב היציאה שלי לפולין לא הייתי משוכנע כלל שאפילו אני ממרום שנותי (55) אצליח להתחבר כראוי נפשית למטרות המסע (וטעיתי בגדול).
כהורה לשתי בנות שכבר עברו את המסע, ושלישית שצפויה לחוות אותו בקרוב, למדתי שהיכולת הרגשית, כושר ההכלה ופחדים שונים, עשויים להיות לרועץ ביכולתם של בני הנוער הישראליים הצעירים להבין ולחוות באמת את החוויה הזו.
אין לבטל גם את המשמעות הכספית הניכרת שביציאה. עובדתית רבים אינם יוצאים למסע הזה, בשל סיבות כלכליות גרידא. יש בכך משום אפלייה ויצירת אי שויון בחסות מערכת החינוך.
ולמרות הכל, היום, יומיים לאחר ששבתי משדות הרצח בפולין, אני משוכנע לחלוטין שהמסע הזה חיוני. אפילו הכרחי במיוחד למי שצפויים לסכן את חייהם למען המדינה הזו ואזרחיה במהלך שלושים השנים הקרובות (3 שנות שירות חובה ועוד 30 שנות מילואים).
השאלה העיקרית לאור זאת, היא לטעמי לא האם? אלא כיצד! בכל מחנות ההשמדה בהם עברתי בשבוע שעבר, יחד עם עוד עשרות קצינים וקצינות, במדי צה"ל, אי אפשר היה להימנע מהמחשבה על הסמליות שבכך.
פגשנו שם גם מאות בני נוער ישראליים שיצאו למסע שלהם לפולין. במחנות הריכוז, בגיטאות, ליד המשרפות ובתוך תאי הגאזים. בכל מקום ערכנו, אנחנו, משלחת צה"ל, טכס צבאי מלא ובו הנפנו בין השאר את דגלי הלאום ודגלי צה"ל. בכל טכס כזה ראיתי את מאות התלמידים שרק דקה קודם עסקו במשחקים סלולריים, במריבות פנימיות, צעקות וחוסר משמעת של בני נוער רוויי אדרנלין והורמונים, כשהם לפתע עוזבים את הכל, ומצטופפים סביבנו, קציני צה"ל העומדים במסדר צבאי לזכר 6 מיליון הנרצחים בשואה.
בשיחות עימם, מיד אחר הטכס, שבו הם היו רק צופים נלוים- שקטים, אמרו לי רבים שבעצם השהייה במקומות הללו מפחידה אותם, לוחצת ומערבבת להם את החושים בחוסר הבנה בסיסית. "כשראינו אתכם, במסדר הצבאי, עם המדים, עם האותות, עם הדגל של המדינה וצה"ל, הפסקנו לפחוד. זה היה ממש כיף לבוא ולהיות צמוד לכם, כמה שיותר קרוב. לידכם הרגשתי בטוחה ורגועה, בפעם הראשונה מאז שהתחלנו את המסע" אמרה לי אחת התלמידות.
שם, בניכר, במקום בו נטבחו מיליונים מבני עמנו, תחושת הפחד נמשכת. עובדה! לא הפחד מהפולנים או הגרמנים. אלא הפחד ממעשה שטן שכזה שיחזור מתי שהוא. ורק גוף אחד במדינה הזו, שסועת המריבות, השחיתות המוסדית, התאווה לכסף וכוח, עדיין נמצא בקונצנזוס של כולם: צה"ל!
ולכן עליו יש לשמור מכל משמר. צה"ל הוא הגוף שידאג לכך ששנית שואת העם היהודי לא תקרה. לא בארץ ישראל ולא בשום מקום אחר בעולם! העובדה שבני הנוער הישראליים חשים כך, מעוררת גאווה רבה. ואני, ממרום שנותי, הבטתי בקצינים ובקצינות הצעירים שלצידי והתמלאתי גאווה בעצמי. אין לי ספק: יש על מי לסמוך!! (וביקורת- יש ויש).
ולעניין המסעות עצמם בהם פתחתי את המאמר הזה: כולם צודקים. גם השוללים וגם המחזקים. מן הראוי שנמצא דרך שתבטל את ההתנגדות מחד ותשדרג משמעותית את איכות התוצר אותו מעוניינים המצדדים בהשארת המסע על כנו.
למשל: הקמת פרוייקט משותף למשרדי החינוך, הביטחון, האוצר וצה"ל ובמסגרתו יצא כל חייל המשרת בצה"ל, כחלק משירותו הצבאי, למסע לפולין. במקום זה המתבצע כיום סלקטיבית בבתי הספר התיכוניים. המימון יבוא באיגום משאבים בינמשרדי. האחריות להכנה על משרד החינוך, והביצוע על צה"ל.
אין בי כל ספק שחייל צה"ל שיעבור- במדים, את החוויה המטלטלת הזו בפולין, יהיה חייל טוב יותר, אזרח טוב יותר, אדם מוסרי יותר ובוודאי- יהודי מודע ליהדותו וגאה יותר. המעבר דרך שדות הקטל של פולין מולידה באופן מיידי משמעות ברורה להיותנו חיילים בארץ ישראל. תהה זו גם נקמת העם היהודי בכל מי שחשב אי פעם או יחשוב אי פעם בהווה או בעתיד (ויש רבים כאלה), לנסות ולהביא עלינו שואה נוספת.
והערה קטנה לסיום: במסע שלי למחנות ההשמדה של פולין, הבנתי שגולדסטונים היו וככל הנראה ימשיכו להיות. אנחנו, פה במדינת היהודים נהיה לעולם היחידים שנקבע את גורלנו כעם. ובענייני מוסר, אין בעולם אחד שרשאי להטיף לנו.
עע.jpg)
