מדריך לזיהוי אח שכול
אחים שכולים זה בכלל משהו שאף אחד לא מכיר. יש הורים שכולים, אבל אחים שכולים? זה לא ממש מוכר.
אחים שכולים זה מצב נפשי קבוע: נכון שמס ההכנסה לא מכיר בזה כהוצאה מוכרת, אבל הפסיכולוגים עושים מזה הרבה כסף.
אחים שכולים זה תסכול מתמשך: על איך לא מצאת את הזמן להיות איתו יותר. על למה לא הרמת לו יותר טלפונים ובכלל, על זה שכל הזמן נדמה לך שלא הכרת אותו כראוי.
אחים שכולים שמחים פחות: כי כל אירוע, משמח ככל שיהיה מזכיר לך שבכסא שלידך חסר מישהו.
אחים שכולים זה המון עצבים: כי לפתע כל דבר מטופש מעצבן אותך. כי אין לך יותר כוח לשטויות.
אחים שכולים זה חצי פילוסופים: לפתע כל העולם מקבל זווית אחרת. החשוב הופך לשולי והשולי לחשוב. ולא כי זה באמת כך.
אחים שכולים הם מלצרים בפוטנציה: כי הרי מישהו צריך להיות המארח ביום הזיכרון, לא?!
אחים שכולים הם טיפוסים מסודרים: יש להם את ה"שריטות" שלהם והן תמיד פועלות בתאריכים קבועים בכל שנה.
אחים שכולים הם אגואיסטים פתולוגיים: לפתע פתאום לא ממש מעניין אותם מה רוצים האנשים שסביבם. לפתע פתאום הם עושים מה שבא להם, גם כשהם פוגעים. כי, למי זה איכפת?
אחים שכולים הם הורים מוזרים: כי הילדים שלהם נראים להם דרך הזכוכית השקופה של דמות האח. כי כל הזמן ניצב מישהו בינם לבין הילדים, וזה מפריע.
אחים שכולים הם חברים מחורבנים: כי עד לאותו הרגע הם דאגו להיות בכל יום זיכרון בקבר של.. וביום אחד הם הפסיקו, ולא כי הם לא רוצים.
אחים שכולים הם אנשים שהתפכחו: כי עד לרגע מסוים הם חשבו שהם באמת עצובים ביום הזיכרון, ליד הקבר של החבר שנפל. ועתה הם יודעים שהם בכלל לא ידעו מהו עצב.
אחים שכולים הם כמו שבלול: מכונסים בתוך הכונכיה ומשוכנעים שזהו כל עולמם. כי שאר העולם, זה שבחוץ, לא ממש מעניין או מטריד אותם.
אחים שכולים הם שחקני תיאטרון מעולים: כי כל השנה הם מקטרים ומייללים ויום אחד בלבד, באופן מוזר, מתייבש להם מעיין הדמעות.
אחים שכולים הם צינים חסרי תקנה: כשהם שומעים מילים כמו לאום, למען המולדת, גבורה וכו’ הם מרימים גבה ואפילו מגחכים.
אחים שכולים הם בוגדים בפוטנציה: כי יום הזיכרון הלאומי לא מזיז להם יותר מדי. יש תאריך אחר בלוח השנה שהפך ליום הזכרון שלהם.
אחים שכולים הם אזרחים לא טובים: כי הם לא יכולים יותר לשמוח ביום העצמאות. ויום העצמאות הופך אצלם ליום המעצבן ביותר בשנה.
אחים שכולים הם לא יציבים בדעותיהם: פעם הם אומרים שיום הזכרון לא מזיז להם ובתוך רגע, דווקא יום הזכרון גורם להם לחשוף את נשמתם.
לזכרו של רס"ן ד"ר צחי בנטוב, רופא שייטת 13, נהרג באנצאריה, לבנון, אוקטובר 1997.
עע.jpg)
