המוציאים את דיבתה של הארץ
הספקות, שהעלו ”המרגלים” שנשלחו על ידי משה לתור את ארץ כנען ומופיעות בפרשת ”שלח”, מזכירים את ההסתות, הפילוג וחרחור הריבים שנעשים במדינת ישראל של היום
מאת ארנון רוזנבלום, מרצה, מדריך ומנחה סדנאות ב"מחשב ומחשבה"
פרשת "שלח" פותחת בפנייה של השם ואומר למשה: "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נתן לבני ישראל איש אחד איש אחד למטה אבותיו, תשלחו כל נשיא בהם", וביניהם היו גם כלב בן יפונה ויהושע בן נון. פה ניתנו הנחיות מה לראות, היכן ומתי. בשום מקום לא מוזכרת המלה "מרגלים", אלא אנשים לתור את ארץ כנען.
מעניין מאוד שמשה אינו זה המבקש לשלוח אנשים לתור את הארץ. הוא בטוח בדברי השם ושלם עם פנימיותו. מבחינתו, הוא לא צריך לבחון את הבטחת ה’שם’, אלא הוא שלם עם עצמו ועם הידיעה שהארץ מובטחת לנו ונקבל אותה בכל דרך שהיא תחת עינו הפקוחה של השם. למרות היותך שלם ובטוח נאמר לו: "שלח לך אנשים". אם כן, נשאלת השאלה: למי יש את הספק לגבי הארץ? חז"ל אומרים כי העם ביקש לשלוח אנשים. לכאורה, זו בקשה לגיטימית – "לאן אנחנו מגיעים לאן פנינו מועדות".
כתוצאה מהתהליך שנוצר בשליחת התיירים "המרגלים", העם הביא על עצמו אסון גדול. המרגלים יצאו וחזרו. קודם כל, הם מספרים על טוב הארץ, עד שמגיעה נקודת הסיכום והם מספרים כך: "אפס כי-עז העם היושב בארץ...לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא...י’ ויוציאו דיבת הארץ". ועוד הוסיפו: "ארץ אוכלת יושביה". וכאן מתרחש הדבר המבטא חוסר אמונה: י"ד א’: "ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא". לא עוזרים דברי כלב ויהושע להסות את העם ולנסות לחזק את רוחו באמירות שיכול נוכל להם: "אל תיראו את-עם הארץ...סר צלם מעליהם וה’ אתנו" ...
וכעס ה’ גדול נופל על העם ותחושה כעין עננה אפלה משתררת במחנה. אם נדמיין זאת לימינו, נתאר מצב שבו עשינו מהלך מסוים, עם מחשבה ורצון טוב, והכל מתהפך לרעה עלינו, על משפחתנו ועל הסובבים אותנו. התחושה היא כמו ערפל שמכסה על כולנו ולא בקלות נוכל להסירו, אלא אם כן נעשה מעשה. וכאן באים פרשנינו הגדולים: האברבנאל, רש"י והנצי"ב מוולוז’ין, והמדרש שלהם – כל אחד בדרכו – כאילו מייחל לתגובה חיובית ואמיצה להיפוך המצב של "קום ועשה".
ואכן יש בעם האומרים: "אם כך המצב, אנו אמיצים דיינו. נקום ונתקן את המעוות". ואכן כך נכתב בפסוק מ’: "וישכימו בבוקר...לאמר הננו ועלינו אל- המקום אשר אמר ה’ כי חטאנו". ומשה מתנגד ואומר ו"’השם’ ’לא יהיה עמכם", ואכן נפלו חללים.
כעת נגיע לנקודת תפנית מעניינת, על פי הרב בני לאו, שלפיה נסתכל על הנקודה שאולי לא רבים רואים: האנשים הקמים ומכריזים שהם כן עולים בהר, כי היה בהם רצון אמיתי לתקן. אם כך, מהן האפשרויות העומדות בפני אנשים אלו?
- ללכת 40 שנה במדבר – להיות הולכים ומתים, אוכלים את ה’מן’ ותלויים בחסדי השם.
- לעלות בהר ולהילחם ואולי נמות.
- לעלות בהר להילחם ואולי לנצח.
ואלה האופציות שהעמידו לעצמם. אלא שהם חשים רצון עז ולנסות ולתקן ולהראות שאם זו הייתה הדרך לעלייה לארץ כמתוכנן, הנה הם מוכנים לעשותה והם אינם מקשיבים לקולו של משה – קולו של ההיגיון.
מי היו האנשים האלה? על כך כותב ביאליק בפואמה שלו "מתי מדבר": "פתע פתאום התעורר דור עזוז וגיבור מלחמה, עיניהם ברקים וידיהם לחרבותיהם ...וקוראים, אנחנו גיבורים, אנחנו דור אחרון לשעבוד ודור ראשון לגאולה ( פסוק זה נכתב לראשונה על ידי ביאליק ולא על ידי הרב קוק כמו שמקובל לחשוב). נזקוף קומתנו לשמיים על אף השמים וחמתם הננו ועלינו בסערה".
אפשר לומר שביאליק והנצי"ב היו מראשי התנועה הציונית, כאשר גם אם כל הרבנים בתקופת הגולה טענו שלא זה הזמן לגאולה ולא הזמן לעלות ארצה, טענו לעומתם הציונים החדשים: ’עלו נעלה ארצה’, ננסה את מזלנו ונפגוש את האויב במקומו. כך מקשר ביאליק בדרכו שלו את שהתרחש עם אותם סרבנים במדבר, שהחליטו לעלות כנגד משה, לבין הסרבנים הציונים, שאבותיי היו ביניהם ועלו לארץ.
וברוך השם, עלו, לחמו והקימו את שאנו רואים היום: ארץ ישראל היפה והמובטחת, אלא שהפעם הייתה בת 2000 שנה. ואילו אנו שהמשמרת ניתנה בידינו נקרא לכל "המלחכים פנכא" להפסיק לחרחר, להסית, לפלג ולפרק כל דבר טוב שנעשה כאן.
אמן כן יהי רצון
בברכת שבת שלום
ארנון רוזנבלום, "מחשב ומחשבה"
posithink.il@gmail.com
עע.jpg)
