פייצל חזר מאצטדיון השמשוני / סאטירה מקומית

קובי אור

  whatsapp

Twitter

הקדמה - מי שחשב שהמדינה ומודיעין, הם המוצר האולטימטיבי המושלם, שפוליטיקאים כאן ושם הם ישרי דרך ושהחרדים אוהבים אותנו אהבת חינם, שהמתנחלים הם מתיישבים וחלוצים, שאנשי הציבור מראשוני מודיעין היו נאיביים ותמימים, שמודיעין היא עיר העתיד... ושאנשים בונים עיר שבונה אנשים שבונים עיר וכו...
אז יש לי חדשות עבורכם...
אז למי שהיה כאן כבר אז, ולמי שטרם הגיע, טעימה מפרי עטי, מהולה בהומור לעיתים שחור, בימים בהם הייתי מעט יותר צעיר, עוקצני ועצבני על כל מה שהקפיץ לי את הפיוז, בימים של טרום ביבי בטעם של פעם וטרום ביבס בכל הטעמים, ואל תתפלאו אם מידי פעם, יעבור לכם בראש. וואלה, זה לא היה אתמול  בחדשות?  

טור ראשון בסידרה מ 14.01.2008, והפעם על מפגשם המתסכל של פייצל ואחיו עם עובדי מחלקת המדידות בעירייה.          זהירות! מדובר בטור סאטירי בלבד ואם משהו בדמויות מזכיר לכם מישהו, זה רק בדמיונכם הקודח. קריאה נעימה

 פייצל חזר מאצטדיון השמשוני 

אחרי לילה מתיש במועדון הבורסה ברמת גן, שבנו, פייצי ואני גזורים לחתיכות. לא, לא מהחתיכות שהתגפפו שם עם כל דיכפין. שלא תבינו לא נכון, פייצי לא מאלה שישלפו אפילו מטבע של 2 שקל עבור 75 שניות שיטוט בשמורות הטבע של איזו פרגיה מחוטבת מגדות נהר הדנובה.

אבל אח’שלי העייף הנצחי, לא רגיל פשוט שבשעה כה מוקדמת של 8 בבוקר, ידפקו על דלת הכניסה של דירת הקרקע שלנו אורחים, ועוד בדמותם של לא פחות מ... מודדי עיריית מודיעין.

"בוקר טוב למר פייצל", אומר לי נבוך הגבוה מהשניים, "באנו למדוד את הבית מחדש".

פייצי, שהיה לקראת ההפי-אנד בחלומו מס’ 9, קפץ כנשוך נחש. "מה מדידה... הרי לא נגענו בדירה מאז רכשנו אותה מההוצאה לפועל."

"אולי", משיב הנמוך, "אך באנו למדוד חלקים שלא נמדדו עד כה. אין מנוס, בעיריה זקוקים לעוד כסף לגדרות, חדרי הלבשה ומלתחות לאצטדיון בשמשוני".

"למה... ומה קרה עם 4.5 מיליון השקל שהוקצבו לשיפוץ מגרש שכבר קיים 7 שנים?"

"זה לא בעיה שלנו מה עשו עם הכסף. תשאלו את מרחביוס בחברה הכלכלית".

וואלה נזכרתי. אכן הוזמנתי אישית, ועוד ע"י יו"ר הדירקטוריון והמנכ"ל לאיזה ארוע עמוס אומנים ונאומים במגרש בשמשוני. ואגב, את פייצי שכחו שנהיה מזה מה זה עצבני.

לתומי סברתי שמדובר במשחק פתיחה של האיצטדיון, שהבטיחו לנו שיהיה ’מרקנה’ מודיעיני. בסופו של ברדק, משחק לא היה, אבל עתה אני מבין מדוע בהזמנה רשמו מגרש אימונים. מרקנה לא קיבלנו, אלא רק מגרש לאימוני כדור, ושם הרי אסור לקיים משחקים. משחק זה לא אימון, סדר צריך להיות.

פייצי החזיר אותי למציאות ולמודדי הארנונה. "תגידו לי... שודדים יקרים, אתם לא מוכרים לי מאיזה שהוא מקום? אהה... רגע... רגע..., זה לא אתם שלפני חודש שדדתם לי את הקיוסק בקייזר-סנטר, והוספתם לי 12 מ"ר על הכסא השבור שזרקו מהשכן בחנות הרהיטים?

"ראשית", נעלב הטוויל, "סליחה, לא שודדים ולא שדדנו לך. אנחנו מודדים ומדדנו לך".

"עזבו, הכל חארטה, בתכלס התוצאה אותה תוצאה. אבל תגיד לי..., את הכסף למלתחות, חדרי ההלבשה והגדרות, לא לקחתם מהרחבת שטחי הארנונה לבתי העסק...?"

"הרגת אותנו", השיב הטוויל, מחזיק את בטנו וצוחק צחוק פרוע, "תוספת הארנונה מהעסקים, אח’שלי, תספיק בקושי להחלפת הטריבונות במגרש מבטון לכיסאות פלסטיק. עכשיו החליטו בעיריה לרתום גם את בתי המגורים. בוילה שלכם נמדוד את עובי הקירות, המרפסות, הלובי, החניה, וכמובן את שטח תחנת האוטובוסים שמול הבנין".

פניו של אחיו מעולם לא נראו קרובים לפיצוץ גרעיני בלתי מבוקר. "סליחהההה? אמרת וילה? מה וילה? אנחנו גרים כולה בדירת קרקע קטנה וחצר 2 מ"ר גינה ודשא".

"תירגע", התערבתי בשיחה בניסיון נואש למנוע דליפת צינטרפוגות בכור הגרעיני הפייצלוני, "אני פייצל או אתה פייצל’.

ומכאן פניתי לשני הסימפטיסטים מרחוב תלתן 1... "אנו, אחי רעי, מודדי ושודדי, לא גרים בוילה, בחיי כולה דירת קרקע גמדית בציפור בשכר דירה של פרוייקט למשתכן של זה... אדידס".

"ביבסיון, ביבסיון, אח’שלי, לא אדידס. אדידס זה נעליים, כמו שיש לנו במחסן בגינה". מתקן אותי אחי מרוט העצבים.

הגוץ תקע תרועת ניצחון: "אהההה!! אז למה יש לכם בגינה מחסנים ובודאי גם חדרי הלבשה ומלתחות... אה?"

"סליחה? מה פתאום מלתחות... אלו בכלל המחסנים של מח’ הגינון בעיריה, מאחסנים שם דשא סינטטי... מבינים... זו שנת שמיטה. לעומת זאת... החכ"ל בנה אצטדיון ב 4.5 מילין שקל... אחלה ארנונה תמצאו שם".

"שם בינתיים אין בעיה", חתך הטוויל, "שם אין במגרש חדרי הלבשה ומלתחות, וגם הטריבונה רק מבטון. לפיכך משחקי ליגה לא יוכלו להיערך שם. לפיכך ואחרי התייעצות, הוחלט בחכ"ל להחליף את שמו מאצטדיון "מרקנה" כפי שהובטח, למגרש אימוני משחקי כדור".

"רגע רגע", אמרתי, "עכשיו אני כבר מבולבל לגמרי, אם זה החכ"ל, אבל אתם מהעיריה?"

"אח’שלי... אנחנו מודדים, לא פוליטיקאים. חוץ מזה בעיריה כבר לא סומכים על החכ"ל ורוצים להשלים לבד את העבודה. ובכלל, שמענו שהולך ביניהם עכשיו מה זה כסאח".

הבנו שמשני הסנטימטרים, לא נקבל הסבר טוב יותר, אבל אז שם לב פייצי שאיש המדידות הגוצי, החל לפתע למדוד את ארונות המטבח... ועמיתו הטוויל פתח מטר על 106 האינץ’ של הטלוויזיה שקנינו במבצע של מכירת מטלטלין של עיקולי "ארנונה בלובי העיריה".

"ממממ...", המהם הטוויל, "הטלוויזיה לבד, זו מה זה חתיכת ארנונה..."

"טלוויזיה אה..", פייצי שדמה ברגע זה יותר ללוחם סומו פקוע שומנים, עמד נכון לשלוף את הסכין, המזכרת היחידה שהוריש לו אביו המרוקאי, "מה מ"ר... היא דקה כמו קרטון, ממש נייר, לא תופסת בכלל מקום".

"מצטערים, בעירייה ובחכ"ל, בודקים רק את השטחיות, לא לעומק. אתה מבין..., מדידת הטלוויזיה והמכונית בכלל הינה עבור כיסוי המשך פיתוח הכרטיס החכם של בונדא. אגב, יש לכם בכלל מכונית?"

"שתיים", אמרנו כפייצל אחד.

"טוב", נמדוד אותן בדרך, מימלא עוד לא מדדנו את החניה".

פייצי נראה עתה ככדור אש בוער, והפטריה סטייל הירושימה כבר הבליחה באופק ...

"אבל חשבנו", ניסיתי נואשות למנוע רצח מודיעיני ראשון על רקע ארנוני... "שהכרטיס כבר חכם מזמן, ושכל מה שהוקצב לו כבר שולם לג’ימס בונדא, לא?"

"כן, גם אנחנו חשבנו. אז מה... גם חשבנו ש 4.5 מיליון יספיקו למגרש ’מרקנה’, אז הם הספיקו...?"

מדור הסאטירה של קובי אור באדיבות מקומון "גל גפן" מודיעין.

הטור פורסם באתר במקור ב 14.1.2008.