לנתק את מעגל האלימות
מ’ היא אישה מוכה בידי ילדיה בני העשרה. כשכמעט הרגו אותה ממכות, אילץ אותה בית המשפט לעזוב את ביתה. והילדים? תודה ששאלתם
משפחת מ’ גרה בסביבות מודיעין, ומצבה הכלכלי טוב למדי; והנה מסתבר שגברת מ’ היא אישה מוכה, ולא רק בידי בעלה, אלא גם בידי ילדיה בני העשרה.
"האבא הפסיק להכות, הוא רק היה יושב ושותק כשהילדים חבטו בה. גברת מ’ שיתפה את גורמי הרווחה במצבה, אך לא הסכימה לקבל את עצותיהם ולא השכילה להבין שהבית הוא מקום מסוכן עבורה, עד שלמזלה הגורל דפק בדלת, וכשכמעט הרגו אותה שם ממכות, אילץ אותה בית המשפט לעזוב את ביתה"- כך סיפרה יועצת ומטפלת משפחתית שנחשפה למקרה.
והילדים? תודה ששאלתם: הם ממשיכים לחיות עם אביהם, אבל הם בעצם חולייה בשרשרת האלימות במשפחה ובחברה, ואין יודע את מי הם יתקפו בעתיד. צריך גם להניח, שאולי הם עצמם מותקפים בידי אחרים.
רשויות השלטון, החוק והרווחה הקימו מקלטים לנשים מוכות, מרכזים ומחסים לילדים בסיכון ועוד מענים ותשובות נקודתיות לטיפול באלימות. אפשר להתווכח על ההיקף ועל המידה, אבל לפני שלושים שנה גם אלו לא היו. יחד עם זאת האלימות היום -יומית, המתבטאת בסטירות וב"דאחקות", בקללות ובגידופים שמהר מאד עוברות לתגרות, בהטרדת האחר ובהלבנת פניו ברבים - כל אלה אינם מטופלים.
בבתי הספר, אם בכלל מודים בקיום הבעיה, אין יכולת לטפל בה. הצפיפות בכיתות, השחיקה של המורים, העדר תקציבים- הללו הם סיבות מובנות וידועות. אבל ההסבר ההזוי ביותר ששמעתי הוא שבהיעדר אמצעי ענישה מתאימים, אין יכולת לכפות משמעת.
"משרד החינוך אינו מאפשר להפעיל סנקציות ממשיות כלפי ילד אלים" אומרים לי. "קשה לשלוח ילד הביתה, ולא תמיד זה פותר את הבעיה, שכן הילד חוזר כעבור מספר ימים וממשיך להרביץ לילדים אחרים". ויחד עם זאת כל הילדים משלמים מחיר כבד באובדן שעות לימוד, ובהפחתת פעילויות חברתיות בבית הספר.
"הבעיה היא בבית" אומרים אחרים, וזה נכון, אם לוקחים את משפחת מ’ כדוגמא, והם לא היחידים. הילד האלים חוזר הביתה ומכה את אחיו ואחיותיו וכשיגדל אולי גם יכה את סבו ואת סבתו. גם האלימות כלפי מבוגרים וקשישים הולכת ומתגברת. יתר על כן מורים ומנהלים מודים, שההורים - גם הם מהווים לא פעם גורם מאיים: "כשאני מגיב כלפי ילד אלים, אני שומע מייד שאבא שלו, עורך הדין, כבר יטפל בי, ויש הורים הבאים לבית הספר ומאיימים עלינו ונוהגים לא פעם באלימות כלפי צוות המורים".
יש הצלחות. בבית ספר מסוים בצפון הארץ שולחים את הילדים האלימים לחדר של "אירית" ( שם בדוי), עובדת סוציאלית המתמחה בטיפול יחידני וקבוצתי באמצעות פסיכודראמה. "ברגע שהם נכנסים לחדר שלי, המנותק מהמערכת המוכרת להם, מקום שמקבל אותם ואת הכעס שלהם ועוזר להם לפרוק אותו, הם נרגעים, הם מדברים איתי ויש הקלה, אפילו זמנית באלימות שהם מבטאים" היא אומרת. באולם הספורט של בית הספר התקינו גם שקי אגרוף, והמורה לספורט עוזר באופן דומה לילדים האלימים, שנשלחים אליו על ידי המחנכות. האלימות בבית הספר הזה פחתה באופן משמעותי.
נורית קאופמן, האחראית על תחום האלימות בויצ"ו בכל הארץ, התארחה אתמול במודיעין והרצתה בפני קבוצה של אזרחים ותיקים חברי ויצ"ו ו"ארגמן". היא ספרה שויצ"ו פתחה קו חינמי הנותן שרות לנפגעי אלימות- לנשים מוכות ולילדים בסיכון, שמספרו: 1-800-220-200 , ואפשר לטלפן אליו ולקבל מענה מיידי 24 שעות ביממה.
בויצ"ו שוקדים שם גם על פרוייקט חניכה בהתנדבות של מבוגרים עבור ילדים בבתי הספר: "מתנדב מבוגר שעבר הכשרה מתאימה שוהה בבית הספר, ונמצא שם עבור ילדים מוטרדים שמהווים קורבן לאלימות", מספרת גב’ קאופמן.
"לא ניתן להפסיק את האלימות לגמרי, אבל ניתן להפחית אותה" כדברי נורית קאופמן.
לנו כסבים וסבתות וכאזרחים ותיקים בקהילה יש עניין מהותי בהפחתת האלימות, המגיעה כבר עד פתח בתיהם של רבים מאיתנו. הטיפול באלימות מתחיל קודם כל בהינתקות; לוקחים פסק זמן מהאלימות ב"חדר של אירית", בשיחת דיווח עם מבוגר מתנדב, בשיחת טלפון לקו תומך, בדיווח למשטרה או במעבר למקלט או למעון אם יש צורך, ובמקרים קיצוניים. אבל קודם כל נדרש לנתק חוליה אחת בשרשרת.
יעל סגל, דוברת "ארגמן"- הארגון לקידום מעמד האזרחים הותיקים במודיעין וסביבותיה.
עע.jpg)
